בעשורים האחרונים, כשלמוסד המשפחה הקונבנציונאלי נוספו פנים וצורות חדשות, וכשדמי השכירות בארץ זינקו בעשרות אחוזים, מוצאות עצמן לא מעט נשים גרושות וחד הוריות מתמודדות עם שאלה גורלית: היכן לגור וכיצד לשרוד כלכלית וחברתית בג'ונגל העירוני? אחד הפתרונות שיותר ויותר נשים, מתחילות לאמץ הוא מגורים משותפים, זאת כחלק מתופעה תרבותית שצוברת תאוצה בישראל. כשמספר הגרושים וההורים היחידניים נמצא בעלייה, המגורים המסורתיים הכוללים אימא, אבא וילדים הם כבר מזמן לא האופציה היחידה.
מיכל סנדק, גרושה פלוס שלושה, שמעה על משפחות יחידניות שחולקות יחדיו דירה - והוקסמה. לפני מספר חודשים החליטה לפתוח קבוצת פייסבוק בשם "אימהות חד הוריות להשכרת דירה במשותף". היום הקבוצה מונה קרוב ל-200 חברות, ומיכל הפכה לאחת התומכות הנלהבות באפשרות הזו, ומאמינה שאפשר לחיות גם אחרת. "הרעיון התגלגל לי בראש במשך כמה חודשים. שמעתי שזה כבר קורה בשטח ושיש נשים שחיות ככה, אז החלטתי לפתוח את הקבוצה כדי להעלות את המודעות לאפשרות הזו. בנוסף, רציתי שנשים יוכלו להתחבר לעוד נשים מתוך מטרה שהרעיון יהפוך למציאות, ויקל על חד הוריות שמתמודדות ביום יום עם מעמסה כלכלית ורגשית קשה מאוד".
מירי פלד, גרושה בת 50 המתגוררת ברמת ישי עם בנה בן ה-14, מאמצת בחום את הרעיון החדשני, ומתכננת לממש אותו בקרוב. "אני רואה הרבה חד-הוריות שמתמודדות לבד עם הבדידות והקשיים הכלכליים. אני מאמינה מאוד בשיתוף, בלחלוק רעיונות, בהפריה הדדית, ואין לי ספק שעוד אצליח להגשים את חוויית המגורים המשותפים. אבל קשה להגשים רעיונות מהפכניים בארץ, בטח כשגרים בצפון. הצפון הוא מרובע, אנשים רגילים מאד למסגרת המשפחתית הקונבנציונאלית ופחות פתוחים לרעיונות חדשים ויוצאי דופן. אני תמיד מרגישה שבתפישת החיים שלי, אני נמצאת עשר שנים קדימה. אם להיות אופרטיבית, אני ממש מקווה שמישהי תקרא את הכתבה, תתגבר על הפחדים, וביחד נרים את הכפפה".
אחת הסיבות המרכזיות שמובילות את מירי לאמץ בחום את הרעיון היא הדאגה הכלכלית. מירי, שהייתה בעלת עסק עצמאי מצליח ולא דאגה לפרנסתה, מצאה עצמה בקשיים כלכליים לאחר הגירושים. "קשה מאוד להתפרנס באזור בו אני חיה. לשכור בית פרטי קטן עולה לפחות 3,500 ש"ח וזה עוד לפני שאכלת ונשמת. בשביל לשרוד את החודש, לחיות ולהרגיש בן אדם, צריך לפחות 8,000 נטו. בנוסף, החיים המשפחתיים שלי עברו טלטלות. התחתנתי שוב וגם התגרשתי שוב, והעסק העצמאי שלי הלך ודעך. את הבית שהיה לנו כזוג הפסדתי לטובת הגרוש שלי, ולמרות שאני עובדת במספר עבודות, מבישול ועד הפעלת צהרון, אני לא מצליחה להתרומם כלכלית".
מבחוץ האפשרות נראית קוסמת. תשלומים מופחתים, בייביסיטרית זמינה בכל עת, שותפה למסע. אך הסיפורים של הנשים שבחרו לחיות כך - מציגים תמונה מורכבת יותר. כשמדובר בשותפות כל כך אינטימית בין שתי משפחות שלרוב לא הכירו זו את זו לפני כן, הסיכויים להצלחת הפורמט לאורך זמן לא מאד גבוהים ותלויים בלא מעט גורמים נעלמים.
אורנה (שם בדוי), אם חד-הורית, מתגוררת בדירה משותפת במרכז הארץ יחד עם שני ילדיה. הם חולקים דירת חמישה חדרים עם אם חד-הורית נוספת ובנה בן ה-10. "הסיבה העיקרית בגללה החלטתי להיכנס להרפתקה הזאת הייתה העומס הכלכלי בו אני נמצאת בחמש השנים האחרונות מבלי יכולת להרים את הראש. כשראיתי באחד מהפורומים מודעה של אם חד-הורית המחפשת להכניס לדירתה כשותפה עוד חד-הורית עם ילדים - הרעיון היה נשמע לי גאוני, כזה שיצליח להוציא אותי מהבוץ".
אך לאחר תקופה של מגורים משותפים, אורנה יודעת להצביע גם על החסרונות. "היום אם תשאלי אותי מה אני חושבת על ההחלטה הנועזת לעבור לגור ביחד? תלוי באיזה יום את תופסת אותי. ללא ספק אני מרגישה סוג של רווחה כלכלית אבל יש לזה מחירים. לא תמיד החברים שלי ושל הילדים שלי מסתדרים עם השותפה וילדיה, ואם החיבור בין שתי המשפחות לא מדהים, אז אפשר להחמיץ פנים על הכול. על האוכל המשותף שנקנה ולא תמיד עונה על הצרכים שלנו, על הסדר והניקיון, על הערות שנאמרות לפעמים לילדי בטון שלא נראה לי, על רעש בסלון כשאני כבר רוצה לישון, זה אין סופי. אני קוראת לעצמנו משק בית מורכב".
אימהות חד-הוריות רבות מספרות כי הן מאמינות שמעבר לדירה משותפת עם חד-הורית נוספת עשוי להטיב את חייהן. גם אלו שכבר מתנסות באפשרות שמחו לספר על החוויה. אך מעטות הסכימו להתראיין בגלוי או בכלל, ולחשוף את סיפורן האישי. בין אם מדובר בחשש ממה שיגיד הגרוש או בחשיפת הילדים, בין אם הן עדיין מתביישות במעמדן כחד-הוריות המגדלות את ילדיהן ללא בן-זוג ועוד חולקות דירה עם שכמותן. משהו בחוסר הנוחות של נשים לדבר על הסיטואציה המיוחדת הזאת בפרהסיה, מעיד גם על הפתיחות שלנו כחברה שאוהבת לחשוב על עצמה כנאורה ומכילה את האחר, כשבפועל, היא לא תמיד כזאת.
ממרשם האוכלוסין האמריקאי לשנת 2014 עולה כי ישנן כ-11 מיליון אימהות חד-הוריות שחיות לבד, ורק 23% ממשקי הבית מורכבים מזוגות נשואים עם ילדים. בעקבות כך קמים ארגונים ועמותות רבים המציעים חלופות למשפחות היחידניות. ארגון אמריקאי בשם "Co Adobe" מאפשר לנשים חד-הוריות לחבור זו אל זו כדי לקיים יחד משק בית משותף. באתר העמותה ניתן למצוא שותפות לדירה על פי קרבה גיאוגרפית, שיתופי פעולה עם עמותות וארגונים המציעים עבודה, תכניות שיאפשרו לשכור דירה במחיר בר-השגה ושירותים נוספים על מנת להקל על המעבר. אך בניגוד לישראל, אף אחד לא מרגיש שיש לו מה להסתיר, הכול נמצא על השולחן: יתרון כלכלי ברור עם חיסכון של כ-55% בעלות שכר הדירה וההוצאות השוטפות, חברה חמה לאישה ולילדיה, וחיי שיתוף ועזרה הדדית עם מי שנמצאת בדיוק באותה הסיטואציה. בישראל, לעומת זאת, התהליך עוד בחיתוליו.
עירית (שם בדוי), אם חד הורית לילדה בת 5, מספרת שהמצב הכלכלי אליו נקלעה והעובדה שהכירה חברה שהייתה במצב דומה לשלה, גרמו להן לעבור לגור יחד. "ישבנו יום אחד שתינו ודיברנו על שכר הדירה הגבוה ועל הקושי הבלתי נסבל לגמור את החודש. אני בדיוק הייתי צריכה לעזוב דירה שכורה אחת ולהתחיל לחפש דירה אחרת, חשבתי אפילו על האפשרות לחזור לגור עם ההורים שלי. אבל מתוך הייאוש עלה לנו רעיון לנסות לגור ביחד. חברה שגם היא אם חד-הורית הציעה שאני ובתי נעבור לגור בדירת שלושה חדרים אותה היא שוכרת, וכך אנחנו חיות יחד כבר שנה. אני ישנה ביחד עם הבת שלי בחדר אחד, והיא ישנה עם הבן שלה בחדר שני. את הסלון והמטבח אנחנו חולקות במשותף. אין שום סיכוי שהייתי מוכנה להתנסות בחוויה הייחודית הזאת עם משהי שאני לא מכירה. מבחינתי זה שהכרנו קודם לכן והסתדרנו כחברות היה המפתח להצלחה".
אלא ששותפה לדירה באמצע החיים, זו חוויה שונה מאוד מזו של גיל 20. אל החיים המשותפים של שתי אימהות וכמה ילדים בדירה אחת, כל צד מגיע עם מטענים ומשקעים מהעביר, הרגלים ואורח חיים שכבר התקבעו. כל אלו הופכים את המעבר למורכב יותר. לעיתים יש התנגשות משמעותית בין ערכים חינוכיים כשהאחת בוחרת בחינוך נוקשה עם גבולות ברורים בעוד השנייה מעדיפה חינוך משוחרר יותר, מה שיוצר בלבול ותסכול אצל הילדים החיים יחד כמו אחים. גם המצב הכלכלי של כל אחת מאימהות הוא פקטור משמעותי בניהול חיים משותפים תחת אותה קורת גג. זו שמרוויחה יותר ויכולה להרשות לעצמה ולילדיה אורח חיים מפנק ופזרני, מצב שיעמיד את השותפה לדירה בתחושת אי-נוחות. נוסף לכל אלו, שאלת האב הופכת גם היא לגורם משמעותי, כשאחד הילדים נולד מתרומת זרע, ולאחר יש אבא למשל, עולים קשיים והתמודדויות לא פשוטים שמביאים את האימהות לא פעם למצב של "חישוב מסלול מחדש".
"אפשר להגיד שנפרדתי באופן מוחלט מהפרטיות שלי וזה לא מצב נורמלי לאישה בת 40 ומעלה", משתפת עירית. "גם הילדים שלנו שמתפקדים כמו אחים לכל דבר ונמצאים עכשיו בתקופה של מריבות בלתי פוסקות שמשגעות את שתינו ויוצרות חיכוכים בין האימא הקשוחה יותר, שזאת אני, לבין חברתי שהיא רכה וותרנית יותר. אבל הרווחתי חברה-אחות וזו מתנה גדולה. יש לי על מי לסמוך ברגעים לא צפויים כשהילדה שלי פתאום חולה ואני חייבת לרוץ באמצע הלילה לבית המרקחת, יש מי שמוציא מהגן ושומר אם אני נתקעת פתאום בעבודה, אנחנו מטיילות יחד, חוגגות את החגים. זו המשפחה האלטרנטיבית שלי והיא יקרה לי מאוד".
"יש תהליך של אדפטציה לסטטוס שרובן מגיעות אליו, לא תמיד מתוך בחירה אלא הרבה פעמים מתוך אילוץ", אומרת נעה שיר, פסיכותרפיסטית ומנחת קבוצות, המטפלת באימהות יחידניות כבר מספר שנים. לטענתה, מבין כל הקשיים איתם מתמודדות אימהות חד-הוריות, הקושי המרכזי הוא זה הרגשי. "האקלים התרבותי הישראלי מאוד לוחץ, וחד-הוריות מתויגות בקלות כשהן לא נשואות. אך אל הקושי הרגשי מצטרף לא פעם קושי כלכלי. יש הרבה עניינים טכניים של היום-יום שעוברים יחסית בקלות כאשר שני הורים מנהלים משפחה, והופכים למעמסה של ממש כשבתוך הסיפור יש רק הורה אחד. למשל, התמודדות עם המעסיק ושעות עבודה תובעניות, איסוף הילדים מהמסגרות וההמצאות איתם בשעות אחר הצהריים. רשת תמיכה מצד המשפחה היא משמעותית מאוד, אבל לא קיימת בכל המקרים. אם חד-הורית מוצאת את עצמה פעמים רבות במאבק כדי להצליח לקיים חיים נורמליים".
מספר מטופלות של נעה כבר הצליחו לקיים את המודל החדשני הלכה למעשה, ולשתף אותה בהצלחתו. "החיים ביחד עם עוד אם וילדיה מאפשרים חוויית שיתוף, סולידריות ותמיכה הדדית. נשים שחיות כך סיפרו לי על תחושה מרגשת מעצם הידיעה שיש משהי שעוברת בדיוק את מה שהן עוברות,
וה"שותפה לדירה" משלימה הרבה פעמים את החלל שנוצר בהיעדר בן זוג. כמובן שההוצאות הכלכליות הרבות מתחלקות, מה שמאפשר גמישות ורווחה כלכלית גדולה יותר".
מי שמחליטה לעשות את הצעד האמיץ ולחזור לחיי שותפות, צריכה לקחת בחשבון את שלב החיפוש וההתאמה למשפחה הקיימת. "במציאות החיים של החד-הוריות מגורים משותפים של שתי אימהות יחידניות תחת קורת גג אחת הם הרבה יותר מורכבים", אומרת נעה. "החיפוש אחר השותפה המתאימה לא יכול להיעשות סתם דרך מודעת דרושים סטנדרטית. חשוב לעשות תיאום ציפיות בין שתי האימהות לפני שלוקחים את ההחלטה לעבור לבית משותף. שווה לבדוק ולהעמיק את ההיכרות לפני שמעבירים את הילדים טלטלה רגשית. אין ספק שאם החיבור הצליח - הרי שיש כאן פתרון נפלא שנותן לא רק מענה כלכלי אלא גם מביא איתו תחושת שותפות וביחד, קצת כמו במודל המשפחה המסורתית".
אך מציאת הפרטנרית המושלמת היא לא הבעיה היחידה. כדי לנהל חיים תקינים, עם רגעים משותפים ביחד וגם הרבה שעות לחוד, צריך למצוא דירה או בית המאפשרים את הצורך הייחודי והפרטיות המתבקשת לכל משפחה. שולמית ישר, גרושה ואם לילדה, עוסקת בתכנון מגורים כבר למעלה מ-20 שנה, מעידה שיש מעט מאד דירות, אם בכלל, המתאימות לשתי משפחות יחידניות. "אין בתכנון הדירה מחשבה על צרכי החברה העכשווית. המשפחה המסורתית עברה המון שינויים ב-50 השנים האחרונות, אבל הדירה הסטנדרטית כלל לא השתנתה. אין בשוק דירות המתאימות לשיתוף כלשהו, 91% מהיצע הדירות בשוק הוא של ארבעה עד שישה חדרים, לעומת 2% דירות חדר או שני חדרים. לעומת זאת, 42% מהאוכלוסייה גרים בגפם או עם בן-זוג. (על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנת 2015). הפתרון המידי היחיד היום הוא מגורים משותפים של שני תאים משפחתיים, אלא שהדירות הגדולות מתוכננות על פי החלוקה ה'קלאסית' - אזור מגורים בנפרד, ואזור הסלון והמטבח".
גם מבקר המדינה מתייחס לנושא בדו"ח משנת 2015, בו נקבע כי "ההיצע הנמוך של דירות קטנות פוגע בהלימה בין צורכי חלק ממשקי הבית, למצאי הדירות, וגורם להם להכבדה שלא לצורך בהוצאות הדיור".
אך שולמית ועמיתיה מנסים להטמיע מודלים חדשים בתכנוני המגורים כך שיתאימו לתא המשפחתי המשתנה, כמו דירות חדשניות אשר מחולקות באופן המאפשר פרטיות לשני תאים משפחתיים, וביניהם אזור ציבורי משותף. עד כה, ההתעניינות מצד הקונים והשוכרים הפוטנציאלים רבה. כדי לעלות את הנושא למודעות, הקימה שולמית קבוצה בשם מ.מ.ש - מרחב מגורים שיתופי, והיא מספרת שאכן מורגשת פתיחות הולכת וגדלה לרעיון המגורים המשותפים.
כשהסטטיסטיקה מדברת על גירושים בין כל זוג שלישי, ומספר האימהות החד-הוריות ממשיך להאמיר, אך טבעי שפתרונות יצירתיים החורגים מהנורמה אליה הורגלנו יהפכו להיות מקובלים עם הזמן. יחד עם זאת, השיח הנוכחי מתמקד בנשים חד-הוריות מבלי להתייחס לאבות חד-הוריים. מעבר לכך ששיעורם באוכלוסייה נמוך יותר מאימהות חד-הוריות, גברים עדיין מרוויחים בממוצע יותר מנשים, ומצליחים להתנהל עם המעמסה הכלכלית ביתר קלות. ואולי זו השבטיות הנשית שמוכנה לקבל רעיונות מחוץ לקופסה ביתר פתיחות.
וכך, כשהכלכלה שוחקת את מעמד הביניים, ותעסוקה כבר אינה מובטחת לאיש, שותפות הגורל בין אימהות חד-הוריות עשויה לחצות מעמדות ומגזרים, ואלי אף להציע בעתיד מודל חדש למשפחה לא שגרתית. "המחשבה של שתי חד-הוריות החולקות דירה או בית משותף נראה לי פשוט נהדר מהרבה בחינות", מסכמת מירי. "אני מאמינה שנשים יכולות ליצור דברים נפלאים ביחד. אני לפעמים נותנת לעצמי להרחיק לכת במחשבות וחולמת אפילו על קומונה מודרנית".