עשור לרצח תאיר ראדה: הגיע הזמן שאולגה זדורוב תפתח את פיה

(בווידאו: ראיון טלפוני עם אולגה זדורוב)

בדמיוני, משתלבים להם חגי תשרי עם מועד ציון העשור המתקרב למועד הרצחה של תאיר ראדה. מועדים של שמחה ועצב, חופש ותענית. אלו שלובים באלה והגיעה העת לעשיית חשבון נפש. והפעם, אני נושא עיני אל אולגה זדורוב.

בדמיוני, היא מכנסת מסיבת עיתונאים. ליבה לא נותן לה מנוח. ב-ד' אמותיה יש לה את כל הצידוקים להמשיך ולדבוק בעמדתה: שני בניה הקטנים, תוצרי-זרעו, גדלים לתוך מציאות מסויטת. אביהם נמק הרחק בכלא, והעמימות השלטת - עשה-לא עשה - מותירה להם, כמו גם לה, להסתובב עם סוג של שריון בעיירה המנומנמת שבגולן. ולפתע עם סיום דבריה המהדהדים, הכל יסתיים. העידוד והתמיכה ייעלמו באחת. שוב תחזור לימים הראשונים שלאחר מעצרו. המחשבות הטורדות. לאן יעתיקו מגוריהם? מה יקרה ביום שאחרי?

אבל אם חושבים על זה לעומק היא יכולה לקנות את עולמה. ידה לא היתה במעל, היא לא רצחה אף אחד. לכל היותר היא תמכה וסייעה לבעלה בשעותיו הקשות לאחר מעצרו. מאז היא בתוך סחרור. מעתה, כתרים יונחו על ראשה כמי שבשם האמת והצדק התייצבה כנגד בעלה אבי-ילדיה. בידה הכוח להביא מזור למערכת המשפט. אין לכחד, תיק זדורוב, מהרבה סיבות, הוא בבחינת פצע פתוח. הלוואי ותימצא יום אחד מצלמת הווידאו שהיתה יכולה לספר לכולנו מה ארע באותו רגע נורא. עד אז, נותר לנו לסמוך על אנשים בשר ודם.

אולגה אינה שופטת, היא גם נעדרת השכלה משפטית. אבל - וזהו אבל גדול - היא מכירה היטב את חומר הראיות, היא נכחה בדיונים המשפטיים ומעל לכל היא יכולה לערוך סינתזה בין העדויות שנמסרו במשפט לבין הדברים ששמעה וראתה בחושיה מבעלה בשעות שלאחר הרצח ועד למעצרו כעבור מספר ימים. היא יכולה להוסיף על כך את התרשמותה הבלתי אמצעית מעשור של שיחות טלפון, ביקורים שבועיים ולילות התייחדות חודשיים. מה אמר לה? מה לא אמר? איך התמודד עם הראיות הקשות? לא בבית המשפט, כי אם מול אשתו-אהובתו.

"ילדה נפלה באסלה בשרותים" הוא אמר לה בעברית, כשסיים שיחה טלפונית עם מעבידו ראובן, והסביר את שכביכול שמע ממנו. בשעות הבודדות שחלפו מאז מציאת הגופה, לא נודע לראובן כלל שתאיר מצאה מותה בשרותים או באסלה ומשכך לא יכול היה לספר על כך לרומן. רומן שיקר לראובן שלא סיים את עבודתו בבית הספר כי ידע שעליו לשוב ולקחת את התיק - ובו מכנסיו המוכתמים בדם - שהותיר במקלט הנעול בבית הספר. ואם במכנסיים עסקינן, או אולי בבגדים בכלל, את יודעת אולגה, כי רק מקריות יוצאת דופן יכולה היתה להוביל את רומן להשליך לפח האשפה את מכנסי הג'ינס בהם עבד באותו היום, בטענה דחוקה כי הן קטנות עליו, לשקר כי לבש מכנס אחר, חרף עדויות מעסיקו, עדויות השומר בשער בית הספר ואפילו עדויות שלך ושל בני משפחתך? מתי שמעת לאחרונה על גבר שמשליך את מכנסיו לפח? ואיך זה שבאופן חריג ובלתי שגרתי, כיבס רומן בסוף השבוע את שאר בגדיו מאותו היום לבדו? ונעלי העבודה המרופטות, אלו שאביך הביא לו מאוקראינה - מה חשבת כשראית שחרף ימי העבודה הרבים שעברו בחורף ובשיפוצים, סולייתן היתה נקיה ובוהקת כשנתפסו כעבור מספר ימים על-ידי המשטרה? ומה הרגשת, אולגה, כשראית את המומחים מעידים בבית המשפט, מציגים שקפים ומתווכחים לגבי מידת ההתאמה בינן לבין העקבות שנותרו על מכנסי הג'ינס של תאיר המנוחה?

והתנועות הנסערות שניבטו מרומן, אלו שהבחינה בהן הפסיכולוגית של בית הספר, בחדר המורים, דקות לאחר הרצח. מה עליהן, אולגה? כלום לא חשבת שתנועות נסערות שמבחינה בהן פסיכולוגית, אינן שוות כקליפת השום? בכזאת קלות נתעלם מהן? דקות לאחר הרצח! לא ניתן קרדיט לאבחנתה המקצועית של פסיכולוגית? בכל זאת למדה כמה שנים את נבכי נפשו של האדם.

ועזיבתו את בית הספר בשעת ערב, סמוך למועד הגעת המחפשים, בהשאירו את תיק העבודה המפליל ובו מכנסי ונעלי העבודה שלו, במקלט שבו עבד. עד כמה המקריות יכולה לנסוק, אולגה, כשהמחפשים אחר תאיר נאלצו לפרוץ את דלת המקלט, דקות לאחר עזיבת רומן את המקום, לאחר שמנעולה חובל באמצעות החדרת קיסם?

ואם דיברנו על מקריות, לא נוכל לפסוח על הידע הנרחב, ההתעמקות והאובססיה של רומן בסכין וביכולותיו. כמה אנשים, אולגה, את מכירה שיש להם כזה ידע אנטומי-תאורטי בדרך היעילה לשחוט אדם בסכין? וכמה מהם מחזיקים בבית אוסף סכינים ומורידים מהאינטרנט על תקליטור תרגילים של הקג"ב בשימוש בסכין? וכמה מתוכם גולשים ימים לפני הרצח למאמר העוסק בסכין ונאמר בו: "עדיף להזמין סכין אצל בעל מקצוע ולשאת אותה תמיד... הוצאת סכין צריכה להיות תוך חלקי שניות"? ולא דיברנו על הגלישה לסרטי "סנאף" שתכליתם לגרום להנאה מצפייה בסרטי מין אלימים ורצח. וגם לא על הנוהג לגלוש באינטרנט לאתרים פורנוגראפיים בכיכוב קטינות. ודווקא אותו סכינאי-מומחה משמיד את להב סכינו שעות לאחר הרצחה של תאיר?

ומה על סף הגירוי הנמוך והאלימות האצורה בו? גם את, אולגה, ודאי הופתעת לגלות את שהוכח לגביו במהלך המשפט: מכות הרצח שהפליא באחיו הקטן שמונה שנים לפני כן באוקראינה, עד כי אחיו "השתין דם"; המכות שנתן בהיותו שומר-סף בדיסקוטקים. והקושי בו היה נתון - היותו שוהה בלתי חוקי בארץ, העברית הרצוצה, האיפוק העצום שנאלץ להפגין בעבודתו בבית הספר - הצקות התלמידים, הקללות, ניתוקי החשמל כשהוא מתרחק עם מכשיר הדיסק בניסיון להפריע כמה שפחות. ואפילו בדקות שלפני הרצח גאה הכעס אצלו: הדבק שהיה חסר לו להשלמת עבודתו איחר להגיע. וזהו היום האחרון בו יכול להשלים את עבודתו, אחריו לא יצטרך לבוא יותר למקום הזה. המקלט בו עבד מצוי גרמי מדרגות מתחת למקום הרצח, שניות של הליכה. אמצע שיעור, חלילה לא הפסקה עתירת-נוכחים, והמניע לא נודע. אפשר שזרקה מילה שלא הבין, יתכן אף כי רצה לחוש במציאות את פשר חיבתו לסכינאות, והיא שנקרתה בדרכו.

לצערנו, פגשנו במחוזותינו כבר אירועים של "רצח לשם רצח", כאלה נטולי הסבר מתקבל על הדעת, כשהפוגע לא חווה פגיעה מהקורבן, לעתים לא הכירו כלל. על אחד מאותם אירועים (שלמזלנו, הקורבן בו נותרה בחיים) כתב השופט מישאל חשין המנוח, בפסק דינו: "סיפור המעשה סיפור הוא שלא ייאמן. הקורא בו יאלץ עצמו לשוב לקרוא בו שוב ושוב, וגם אז יתקשה להאמין שאכן נעשים בעולמנו מעשים כמעשה שעשה המערער במתלוננת". ואין לנו אלא להיזכר במותה המזוויע של דנה בנט שניצודה, ממש כך, על-ידי עדואן פרחאן וחברתו הקטינה, ללא כל הכרות מוקדמת או מניע נראה לעין, עד שהובלה אל מותה.

ושמת לב, אולגה, שעד עכשיו לא אמרתי מילה וחצי מילה על כך שרומן התוודה בפני מדובב, אותו החשיב כחברו לתא? לחישותיו המפלילות שנמהלו בדבריו הקולניים - שברור שנאמרו "להקלטה" - אינם יכולים להיות מוסברים אלא כנאמרים על-ידי הרוצח, הוא ולא אחר! רומן מוטרד מטפטוף הדם בשרותי הבנים בו שטף את להב הסכין ומדגים כי הכניס את אוזניות נגן המוזיקה מתחת לחולצתו, לבל תוכתמנה בדם. אם זהו אינו שידור מפי רוצח - לא ידענו שידור אותנטי מהו. ומה על ההדגמה עצמה? והכיצד ידע להוביל את השוטרים לתוככי שרותי הבנות, לתא מספר 2 הארור, ולומר שאת התא הזה לא ניתן לנעול מבחוץ - מידע שהשוטרים אפילו לא ידעו באותה העת? ואיך ידע לזנק כחתול מעל דלת התא בסיום השחזור, עד כי דרשו ממנו להדגים את מה שנראה עד לאותו הרגע כדמיוני? ואיך לעזאזל הגיעו עקבות נעלי סלמנדר - לא נגיד "אדידס" או "נייק", כי אם דגם אוקראיני נדיר ועלום - אל מכנסי הג'ינס של תאיר המנוחה, השרועה על גבי האסלה? ואיך הן התמקמו להן באופן פלאי בהתאם לשחזורו של רומן: שמאל על שמאל, ימין על ימין – תחילה לרוחב ובהמשך לאורך המכנסיים, כשפניהן לכיוון הדלת – וקדימה לנתר? הכיצד זה, ידע לתאר אל נכון את מקום וכיוון עמדה של תאיר בזמן הרצח? ומדוע תיאר שיסוף כפול "כמעט עד הסוף" בצווארה - כפי המציאות הדואבת - ולא בחר לטעון כי נדקרה כפי השמועות שרווחו ודווחו בתקשורת?

באופן פרדוקסלי, דווקא ריבוי הפרטים וביצוע חקירה חסרת תקדים בהיקף חקירות ומשאבים, נתנה פתח לכל מיני ספקולציות, חורי-חורים, ונושאים אזוטריים – להרים ראשם ולהתיימר להטיל ספק. אלא שכל מטילי הספק שכחו כי לא די בו. עליו להיות "ספק סביר". לא יותר, אך גם לא פחות.

שוו בנפשכם כי מחר תתייצב פלונית ותמסור כי חברה, אלמוני, התוודה בפניה לפני עשרים שנים כי הוא-הוא שרצח את יצחק רבין. כלום יעלה על הדעת לשחרר את יגאל עמיר אך בשל דיווח זה? אכן, כמו ברבים מהתיקים, גם בתיק זדורוב ישנן תמיהות ותעלומות, אלא שהראיות המפלילות יוצרות רשת צפופה שבונה תמונה כה מרשיעה חדה וברורה עד כי נדמה לעיתים שדי היה רק בחלק מהראיות המפלילות על מנת להרשיעו מעבר לכל ספק סביר בביצוע הרצח הנורא.

המסך המשפטי ירד, אולגה. הליכי המשפט והערעור הסתיימו. אפילו בקשה לדיון נוסף נדחתה על ידי נשיאת בית המשפט העליון. הגנת על בעלך בחירוף נפש. נלחמת למענו כלביאה. מהכלא הוא כבר לא יצא, ועמוק פנימה את אפילו יודעת זאת. כעת נותרה בידך האפשרות לספר לעולם את כל האמת. באחת תהפכי לגיבורה. למי שבשם הצדק צועדת בנתיב רצוף קשיים, אך בסופו תמתין לך תהילת עולם. ובעיקר, תוכלי לישון את לילותייך ולגדל את בנייך בידיעה שאת שלמה עם עצמך.

המפתח נמצא אצלך, אולגה. עשר שנים את נוצרת את סודך. בעצם, את סודו. בדברייך המרעישים תשימי קץ לחרושת השמועות. עמוק פנימה גם את יודעת שבלתי נתפס הוא הפער התהומי בין בית-המשפט-המרשיע לבין הציבור-המזכה. קבוצות על גבי קבוצות נערמות להן בפייסבוק: "כל האמת על ..." "רומן זדורוב חף מפשע...", ומאות אלפי עוקביהן זועקים לשחרורו מן המאסר. תוכלי להיות גאה בעצמך, על שתמכת בו לאורך כל הדרך המשפטית וסייעת לו ככל יכולתך. כעת הגיע הרגע בו צריך להתבונן במראה ולומר, קודם כל לעצמך, ולאחר מכן לציבור כולו: הוא הרוצח! מגיע לעם שיאמין בשופטיו, שיידע כי מערכת הצדק חותרת לצדק. מגיע למשפחתה של תאיר לדעת את האמת.