חתן פרס ישראל המשורר ארז ביטון ביטא ברבים משיריו את המצוקות והקשיים האוכלוסיה המוחלשות במדינה. בשנה האחרונה הוביל את "ועדת ביטון" שהעשירה את תכנית הלימודים בבתי הספר בעולם התרבותי העשיר של יהדות המזרח וכפעיל חברתי נשא את נס השכבות החלשות. במסגרת פרוייקט "עורך אורח", נבחר ביטון להוביל את מערכת החדשות בסדרת כתבות מיוחדות על המקומות והצדדים שהוזנחו על ידי המדינה.
העיר לוד עבורי היא סוג של קסם שחור, משיכה ודחיה. אני עדיין נושא איתי מעורבות רגשית העוגנת בי מתקופת ילדותי. הורי קבורים בבית העלמין בלוד. חלק מאחיי עדיין מתגוררים בה. עם עלייתנו לארץ בשנת 1949, בהיותי בן 6, התיישבנו בלוד. לוד של פרדסים, לוד ריקה שלאחר מלחמה. זיכרונות הילדות שלי הניבו שירים בהם נתתי ביטוי למשבר הקליטה של דור שלם.
העיר לוד בעיקרה אוכלסה אז בעולים מארצות צפון אפריקה ולמרות הקרבה שלה לשדה התעופה סבלה מאבטלה, מחינוך לקוי וממשאבים ירודים. בשירתי, נתתי ביטוי לילדות חווייתית של ילדים יחפים על רקע מצוקת קיום קשה של ההורים, אשר חיפשו להתדפק על פרנסה נאותה ועל שפה שהייתה שבורה בפיהם. נתתי ביטוי לדמויות משנות ה-50 שנעלמו ולא נותר סימן לקיומן.
וכך כתבתי*:
ו?א?ל?ו? א?ב??א ש??ל??י ה?י?ה או?מ?ר:
טו?ב ח?צ?י ב??י?ת ב??א?ר?ץ י?ש??ר?א?ל
מ?ה?ר?ב??ה ב??ת??ים טו?ב?ים ו?י?פ?ים ב??חו?ס?ה ל?א?ר?ס.
ל?י?מ?ים ש??ל?חו? או?תו? ל?נ?ק?ו?ת מ?ח?ר?או?ת ב??ב?ית נ?ב??אל?ה,
ל?י?מ?ים ה?י?ה מ?ק?ר?ט?ע? ע?ם מ?כ?ו?ש? או? טו?ר?י??ה מ?ס??ב?יב ל?ג?מ??ה ש??ל ש??ת?יל?ים,
ל?י?מ?ים ה?ת?ח?יל ל?ה?ר?יח? מ?ן ה?א?ד?מ?ה ו?מ?ן ה?ע?צ?ים ר?יח? ש??ל ג?ו?י,
ל?י?מ?ים ה?ת?ח?יל?ה ל?בו?א א?ל?יו מ?ן ה?א?נ?ש??ים ש??פ?ה ש??ל ג?ו?י,
ו?א?נ?י ב??ר?ג?ע?ים ש??ל ק?נ?טו?ר ו?פ?י?ו?ס או?מ?ר לו?:
א?ו?ו??ה ב??ב??ה יו?ס?ף (נו? נו? א?דו?ן יו?ס?ף),
ה?ט?יחו? ט?ל??ית ב??פ?נ?יך?
ו?א?יפ?ה א?ת??ה ו?א?יפ?ה א?ר?ץ י?ש??ר?א?ל.
*אלקסקס אולפראן (ב'), מתוך "תמביסרת ציפור מרוקאית", הוצאת הקיבוץ המאוחד
לאחר שנפצעתי קשה בגיל עשר, עזבתי את לוד ללימודים במוסד לעיוורים בירושלים. וכך, הקשר שלי עם לוד נמשך לסירוגין עם ניתוקים במשך שנים. לוד עצמה עברה תהפוכות, נערמו בה מתחים חברתיים, מצוקות ביחסים בין יהודים וערבים, ומזרחיים שלא התערו די הצורך בחברה הישראלית הכללית.
הפעם, חזרתי לבקר בעיר לוד כמראיין, כצופה. לוד עצמה נעשתה שכבות ארכיטקטוניות של גלים חברתיים שנעשו זה על זה וזה בתוך זה.
פגשתי את יאיר רביבו, ראש עיר, יזם ומאמין גדול בתפיסתו החברתית החדשה, המבקש להוכיח את אהבתו הגדולה לעיר בה צמח אל תוך חזון של עשייה ותנופה. פגשתי את תאמר נפאר, ראפר ערבי שצמח מתוך הרגשת אפליה של המיעוט הערבי ההולך וגדל בתוך אוכלוסייה יהודית. פגשתי את מירה מרציאנו, פעילה חברתית, מודעת לעומק למצב השביר החלש של לוד, שעל פי הגדרתה נותרה "החצר האחורית" של המדינה, אבל היא מאמינה בסיכוי לעתיד טוב יותר. פגשתי עיר שסועה מפורקת ומתחבטת.
יצאתי מהביקור בלוד ברגשות מעורבים. בתחושה של תהיות וספקות גדולים לגבי עתיד לוטה בערפל אבל עדיין עם פוטנציאל אמיתי להתפתחות.
בימוי ועריכה: אור כהנא
צילום: יותם רונן
עריכת וידאו: רן צימט ומיכאל ברגמן