עדות מבפנים: כל האמת שלא רציתם לדעת על זנות

יום אחד, לפני שנים רבות, קמתי ועזבתי לתמיד את המקום המפוקפק בעל השם המתעתע "משרד ליווי". מזה זמן רב תכננתי לעזוב, בדומה לרוב הנשים בזנות על כל גווניה, אבל כמו כל השאר, לא ידעתי את הדרך החוצה. חרדות ובעיות תפקודיות המתפתחות על רקע החיים בזנות, חור שחור ומחשיד בקורות החיים, היעדר ניסיון מקצועי או מסוגלות עצמית מהסוג שגורם לחסרי ניסיון לומר "מובן שאלמד", בעיות בהתנהלות הפיננסית, הפחד המתמיד מפני הזיהוי, התמכרויות לאלכוהול או סמים – כל אלה הופכים את תהליך השיקום לבר השגה עבור מעטות בלבד, ברוב המקרים אלה שיש להן משפחה תפקודית ותומכת.

ביחס לרוב הנשים בזנות, הייתי בת מזל. בעיר אחרת חיכו לי בזרועות פתוחות למחצה הורים שמרנים, ביקורתיים ונוקשים אך תפקודיים ותומכים, להם נאמר כי אני עובדת כמלצרית בתל אביב. לא ניצלתי את תמיכתם זמן רב מדי, כי לא הייתה לי דרך להסביר מדוע אני חוזרת הביתה כשבר כלי אחרי שנה במלצרות. רצה הגורל וחליתי במחלה הפוגעת בתפקוד באופן אובייקטיבי לחלוטין. לו הייתי לבד בעולם – הייתי קרוב לוודאי אוזרת את שארית כוחותיי וממשיכה ב"משרד הליווי". בהמשך, כמו רבות לפניי, הייתי מתגלגלת במורד ההיררכיה האכזרית של תעשיית המין: מ"משרד ליווי" אל הדירות הדיסקרטיות, לבורדלים, לרחוב.

אחרי תהליך השיקום מהמחלה ומהחיים בזנות, החלטתי לא להביט לאחור כדי לא לגעת בפצע. השלמתי לימודים אקדמיים, התחתנתי, קניתי בית, הבאתי לעולם ילדים. הצלחתי לעשות כמעט את כל מה שרציתי, למעט "לא להביט לאחור". בעידן האינטרנט החברתי, הויכוחים ברשת החזירו אותי לנושא הזנות בעל כורחי, עד שבחרתי להיאבק נגדה באופן פעיל. קשה להתעלם מהמחלוקות בנושא משום שהן רבות, סוערות ובעיקר עמוסות במיתוסים. חלק מהמיתוסים הללו הושרשו לחלוטין בתודעת הציבור, וצמחו מתוכם רעיונות לפתרון שמעוררים אצלי, כשורדת זנות, צמרמורת. אתייחס לכמה מהם.

האמת: להסכמה לסקס יש משמעות רק כשמדובר בפרטנר ובעיתוי ספציפיים, ובדרך כלל לא מדובר בהסכמה – אלא ברצון. אפילו במערכת יחסים זוגית עם פרטנר שנבחר מתוך אהבה ותשוקה, מתקיים מגע אינטימי רק כאשר שני הצדדים רוצים בו. הרעיון של זנות, לעומת זאת, מבוסס על "הסכמה" גורפת שאישה מעניקה מראש לכל פרטנר שיבוא, בעיתוי שנקבע בצורה שרירותית.

ניתן להמחיש זאת על ידי "הסכמה" להיכנס לסופר ולשכב עם כל הגברים הנמצאים בו, בין אם מסתובבים עם עגלות ובין אם עומדים בתורים לקופות: יפים, מכוערים, זקנים, צעירים, מבושמים, מסריחים, מנומסים, גסי רוח. הנמוך ההוא עם המשקפיים והגב השעיר, הגבוה ההוא עם החליפה והידיים המזיעות, הזעפן בבגדי העבודה המלוכלכים, כולם. אם את עובדת בבורדל או ברחוב, תשכבי עם 20, 25 כאלה ביום. אם עובדת ב"מקום יוקרתי" - מעולה, רק שניים-שלושה כאלה ביום, אבל עדיין לא תקבעי את זהות ה"לקוח" ועיתוי האקט. תעשו את התרגיל הזה מוחשי יותר, תכנסו לסופר ותסתכלו על כולם (המשימה תקפה הן לנשים והן לגברים, לרבות ההטרוסקסואלים - הזונות הרי לא צריכות להימשך ללקוחות). איך תרגישו אם תשכבו איתם? עכשיו דמיינו שקיבלתם מכל אחד כמה מאות שקלים, ושוב דמיינו את עצמכם שוכבים איתם. האם ההרגשה הפכה להיות נסבלת יותר? ברגע שתבינו את התרגיל ומשמעותו בהקשר של זנות, תוכלו להפריך מיתוסים רבים נוספים באופן אינטואיטיבי.

האמת: אם הבנתי נכון, "זנות צמרת" זו זנות שמתקיימת במקומות מפוארים כמו מלונות חמישה כוכבים, עם מספר קטן של לקוחות ביום שכל אחד מהם משלם סכום גדול. פחות או יותר מה שעשיתי בזמנו. האם מדובר בעיסוק שלא פוצע, מהסוג שמבטיח כסף קל? אחזור לדוגמה עם הגברים בסופר מהסעיף הראשון. גם עם שני גברים ביום איננו בנויים ובנויות לקיים יחסי מין ללא שמץ של משיכה או שליטה בעיתוי. אנשים מחוץ לזנות חווים לעתים יחסים חסרי משיכה, חלקם מדווחים על החוויה כ"סתמית", חלקם כ"דוחה", חלקם כ"טראומטית ממש". כשמדובר ברצף של יחסים כאלה, המתקיים על פני שבועות, חודשים ושנים – הם הופכים להיות טראומטיים לכולן.

הטראומה קשה יותר כשמדובר בעשרות גברים ביום, אלימות פיזית וחדרים מטונפים – אבל היא קיימת ומצטברת גם בחדרים המצוחצחים ביותר, מה גם שלקוחות אמידים אינם בהכרח דוחים פחות מאלה שלא. אם לא די בכך, אז בכל מקרה "זנות צמרת" אינה יכולה להתקיים בעולם שאין בו גם זנות קשה יותר ללקוחות אמידים פחות, בדיוק כפי שבשוק המלונות קיימים רשת הילטון ובתי הארחה זולים ובשוק המסעדות קיימים "מסה" ודוכן פלאפל. מה גם שבבוא היום, רוב הנשים ב"זנות צמרת" ממילא מוצאות את עצמן ב"זנות הקשה" בשלב כזה או אחר.

האמת: אכן יש עיסוקים מאתגרים מאוד, אשר לעתים מותירים את העוסקים בהם עם נזקים פיזיים ואף נפשיים: רופאים במיון, שוטרים, כבאים, פועלים בסדנאות יזע, חקלאים בשדות. יחד עם זאת, קיימים הבדלים קריטיים שהופכים את הזנות ליחידה או כמעט יחידה שאינה לגיטימית כשיטה כלכלית. חלק גדול מהעיסוקים הקשים אינם חייבים להתבצע בתנאים בלתי נסבלים, כמו פועלים בסדנאות יזע ומנקות. במקרים אלה, לא נפעל לחיסול העיסוק, אלא לשיפור תנאי העבודה בו. בעיסוקים אחרים, הקושי העצום הוא חלק מליבת המקצוע, כמו רופאים במיון וכבאים, אך אף הם שונים מזנות.

ראשית, מעטות הן חוויות שפוצעות את הנפש כמו חדירה לא רצויה לגוף. מפקפקים? חשבו האם תגיבו באותה מידה של חומרה לאדם שדרך לכם על הרגל באוטובוס צפוף ולאדם שדחף לכם אצבע לפי הטבעת. שנית, כל המקצועות האחרים הגורמים לנזק מצטבר הנם חיוניים. כבאי, רופא במיון ושוטר חיוניים לקיום החברה כולה. לעומת זאת, זנות היא פריבילגיה של חלק מהחברה (ולא המשובח שבה) – קבוצה קטנה יחסית של גברים שמתעקשת לקבל גישה לנקבי הנשים ללא כל תלות ברצון הצד השני.

שלישית, עבור כל המקצועות האחרים הגורמים לנזק, התפתחו מנגנונים חברתיים המאפשרים פיצוי, ריפוי, איזון ושיקום: יוקרה חברתית ומקצועית, פרישה מוקדמת בתנאים טובים, חשיפה בתדירות מדודה ומוגבלת לחוויות טראומטיות, האפשרות לפרוש עבור לתחום עיסוק פחות טראומטי תוך ניצול הניסיון שנצבר. כל אלה אינם קיימים עבור הנשים בזנות, ולכן בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב תוכלו למצוא את קורבנות הזנות – נשים חולות, תשושות, מכורות לסמים והרוסות שנראות עשורים מעל גילן האמיתי – ולא את קורבנות העבודה במיון על תקן רופא מומחה.

האמת: נכון חלקית. יש נשים שנכנסו לזנות למרות שהייתה להן האפשרות להימנע מזה. אני אחת מהן, ולכן יכולה להעיד על שני תנאים המערערים על מהות מושג ה"בחירה" בסיטואציה זו. ראשית, התפיסות הרווחות בציבור לגבי משמעות העבודה בזנות הן מעוותות לגמרי, ועל כך יעידו שלושת המיתוסים הראשונים. הנשים והנערות הנכנסות לזנות מבחירה מניחות שמדובר בכסף קל ובעבודה ככל עבודה אחרת ושרק זנות הרחוב היא טראומטית כאשר בזנות "צמרת" אין כל בעיה למעט הסטיגמות. חלקן הגדול הן צעירות בנות 18 – 21, כמעט ילדות, ויש גם צעירות יותר – גילאים שבהם עוד אין די ניסיון כדי לשפוט תופעות חברתיות בצורה שקולה ומדודה.

כמו כן, מדובר כאן בבחירה חד כיוונית. אפשר להיכנס לזנות, קשה מאוד עד בלתי אפשרי לצאת ממנה, כתוצאה מהתהליכים הפסיכולוגיים שתיארתי בתחילת דבריי. נוצר מצב שבו אולי ישנן נשים שבחרו בשלב מסוים של חייהן להיכנס לזנות, אבל בנקודת הזמן הנתונה רובן סובלות ומתמודדות עם נזקים בלתי נתפסים. לכן, לא ראוי לדוש בבחירות של נשים, ויש להעביר את המוקד לבחירות של גברים שמשלמים כסף על "מין" כפוי ולא מעניין אותם מה חווה האישה שנדרשת לספק להם את ה"מין" הזה, איזה נזק נגרם לה, ואילו מחלות גוף ונפש היא מפתחת כתוצאה מהחיים בזנות.

האמת: המיסוד אינו משנה מהותית את מעמד הנשים בזנות, שאינן מוגדרות כעברייניות גם עכשיו, אלא את מעמד הסרסורים. אותם פושעים אשר פועלים כיום מחוץ לחוק, ולעתים רחוקות אפילו מובאים לספסל הנאשמים, יהפכו לאנשי עסקים לגיטימיים. הנשים בזנות יכולות רק להיפגע מה"מיסוד": הן עדיין יחוו טראומה מצטברת, אך יידרשו לשלם מיסים מתוך הכנסתן, ועיסוקן יתגלה למוסדות המדינה כדוגמת הביטוח הלאומי, מה שיגביר את הסכנה של חשיפת עברן וימנע מהן מסלולי שיקום רבים. כל זאת, עוד לפני שדיברתי על האפשרות של להיות מופנית לעבודה בזנות על ידי לשכת התעסוקה.

האמת: גם זונה עצמאית צריכה לשכב עם הגברים המגיעים אליה, לרבות הדוחים שבהם. עוד לא נולד מודל עסקי וכלכלי, המאפשר לנותן שירות למיין לקוחות. גם אם סינון של לקוח מסוכן במיוחד מתוך עשרות בא בחשבון – ליבת הבעיה נותרת על כנה, האישה עדיין חייבת לקיים יחסי מין עם עשרות גברים שאינם מושכים אותה ואפילו דוחים. בנוסף, במקרה של אישה עצמאית בזנות, היא נדרשת לחשוף בפני כולם את זהותה, משום שהפנייה היא ללא התיווך; להגן על עצמה פיזית, משום שלקוחות רבים חוששים מפני הסרסור אך לא מפני הזונה; וברוב המקרים גם לקבל את הלקוחות בביתה, כלומר לישון באותה מיטה שבה עברו במהלך היום מספר גברים זרים, שריח גופם הדוחה מסרב לצאת מהסדינים.

האמת: בואו נניח, לצורך הדיון, שיש אפילו הרבה כאלה. הן נהנות, הן מרוצות והן רוצות להמשיך לעבוד בזנות. אבל כדי לקבוע שתופעה חברתית אינה לגיטימית, איננו זקוקים ל-100% קורבנות. גם 50% מספיקים כדי לפסול תופעה חברתית שמותירה 50% נוספים חולים, מצולקים ובלתי תפקודיים. הרי לא נתעקש להחיות את "רמדיה" בטענה שלא כל תינוק ששתה תמ"ל מתוצרתה נפגע, ולא נערוך חתונה באולם אירועים שהתמוטט בזמן חתונתו של זוג אחד בלבד כשכל השאר נהנו.

המטרה אינה למצוא את הזונה המרוצה כהוכחת נגד, אלא לבדוק האם ניתן לקיים זנות ללא מסה עצומה של קורבנות קשים. המציאות ממחישה שלא ניתן לעשות זאת. גם אם נניח שכל הנשים המעידות על סיפוקן מעבודת זנות אכן מרגישות כפי שהן מעידות, ושגם בעוד עשר שנים לא נמצא אותן חולות ופצועות במחוזות הקשים של זנות רחוב – הנשים הללו לבדן לגמרי הן לא היחידות שמספקות את הביקוש לזנות. כרגע, על מנת להתקיים, תעשיית המין מוכרחה לשאוב לתוכה גם את האומללות שבאומללות: הנשים המסורסרות בידי בני משפחותיהן, נשות שוליים, מהגרות בלתי חוקיות שהובאו במרמה, מכורות לסמים ומי לא.

האמת: לו האמירה הייתה נכונה, היא הייתה שקולה לטענה לפיה ראוי להקריב לסבל מתמשך נשות שוליים כדי להגן על הנשים המהוגנות מפני גברים שמתיימרים להיות מהוגנים. אותי אישית זה מקומם, אבל מי שמרגיש או מרגישה אחרת, צריכה לדעת שהאמירה גם לא נכונה. גבר שמפנים ומטמיע עמוק בתודעה כי רצון האישה ביחסי מין אינו עקרוני וניתן לעקוף אותו – יאנוס גם נשים אחרות. רק חברה שגבריה מפנימים כי יחסי מין יכולים להתקיים מתוך רצון הדדי בלבד היא חברה אשר נשותיה מוגנות מפני אונס.

לא ניתן לקיים את תעשיית המין ללא מחיר של סבל עצום, בלתי מוצדק, שנזקיו קשים ואינם ניתנים לתיקון ברוב המקרים של קבוצה גדולה של נשים. לא ניתן לקיים את תעשיית המין מבלי לחנך את הגברים כי רצון האישה אינו תנאי הכרחי לקיום יחסי מין. האם זו החברה שאנו רוצים לגדל בה את ילדינו?