להגן על הרעיון הציוני: בית לאומי לעם היהודי - על כל זרמיו

אחד ההבדלים בין ראש והשנה ויום הכיפורים לבין שלושת הרגלים, סוכות, פסח ושבועות, הוא שבשני החגים הפותחים את השנה העברית, אין כל שוני בין מנהגי ארץ ישראל והתפוצות. בעוד שבקהילות הגולה נוהגים לחגוג "יום טוב שני של גלויות" בכל אחד מהרגלים, בראש השנה וביום הכיפורים היהודים בישראל והיהודים ברחבי העולם חוגגים באותם המועדים בדיוק. בראש השנה, גם היהודים בארץ ישראל, כופלים את ימי החג, למרות שהתורה מצווה על יום חג אחד בלבד.

ביום הכיפורים, אלו הם יהודי התפוצות שחוגגים כדרכם של היהודים בארץ ישראל, יום אחד בלבד. בכך הופכים שני החגים החשובים האלה לסמל של המכנה המשותף הדתי, הלאומי והתרבותי ליהדות התפוצות וליהודי הארץ. כמתבקש מימי התשובה, שראש השנה ויום הכיפורים הם שיאיהם, ראוי שבצד חגיגת המשותף והדומה יערך גם חשבון נפש ביחס לאותם קשרים בין מדינת ישראל ויהדות העולם ובדק בית מה קרה להם במרוצת השנה המסתיימת.

השנה שעברה, שנת תשע"ו, נפתחה בתקווה גדולה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וצוותו עמלו קשה על מנת להגיע לסיכום חיובי של המשא והמתן בנושא הכותל המערבי. נתניהו ויו"ר הסוכנות, נתן שרנסקי, הקימו שולחן עגול עם נציגי הזרמים הלא אורתודוקסים בארץ ובתפוצות, וראש הממשלה הצהיר באופן חגיגי בכנס הקהילות היהודיות בצפון אמריקה שיעשה הכול על מנת שכל יהודי - אורתודוקסי, קונסרבטיבי, רפורמי או חילוני - ירגיש שמדינת ישראל היא ביתו.

בניגוד לתחזית של רבים, ממשלת ישראל אישרה ברוב גדול את הסכם הפשרה בנושא הכותל, כאשר גם שרים חובשי כיפה כדוגמת שר התפוצות נפתלי בנט תמכו במתווה. אם מגמה זו הייתה נמשכת, תשע"ו הייתה נחשבת אולי לשנה הטובה ביותר ביחסיה של מדינת ישראל עם התפוצות מאז הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת העם היהודי. לצערנו, ברכותיה של ראשית השנה הפכו במחציתה השנייה לקללות של ממש, תרתי משמע.

הדיו עוד לא יבשה מעל החלטת הממשלה ונאומיו של נתניהו וכבר המפלגות החרדיות, שהיו שותפות למשא ומתן ונתנו לו הסכמה שבשתיקה, החלו במסע הסתה, השמצה וקללות נגד מיליוני יהודים רפורמים וקונסרבטיבים. החרו החזיקו אחריהם גם שרים במפלגת השלטון כדוגמת שר התיירות, יריב לוין.

ממשלת ישראל הקפיאה, הלכה למעשה, את יישום מתווה הכותל ונמנעה מלעמוד בהתחייבות שנטלה על עצמה. את הסאה הגדישה הצעת חוק המקוואות הבזויה, שאושרה בתמיכתן של כל סיעות הקואליציה. הצעת חוק אנטי ציונית, אנטי דמוקרטית, עוקפת בג"ץ ומעוררת שנאת חינם, שבמסגרתה הותר למועצות הדתיות בישראל להפלות מתגיירים רפורמים וקונסרבטיבים בשימוש במקוואות ציבוריים.

ראש הממשלה שהטיב להציג את הדרישה להכרה במדינת ישראל במדינת העם היהודי כולו בפני הפלסטינים, נכשל לעשות זאת למול שותפיו החרדים לקואליציה. את ברכות האחדות, הסובלנות והכבוד ההדדי של ראשית השנה החליפו קללות השנאה, הפלגנות, האפליה וההדרה, והאיום על יחסיה של מדינת ישראל עם אלפי קהילות יהודיות בתפוצות הפך לממשי ומשמעותי.

כדרכה של התקשורת, העיתונאים העוסקים ביחסי ישראל והתפוצות חיפשו עדויות דרמטיות על הקרע והפער שנוצרו בבת אחת, אולם גם הם יודעים שאת הסימנים הממשיים של המשבר מאתרים רק בדיעבד. מערכות יחסים נשחקות מטבען, קמעא קמעא בריתות מתכרסמות, והמיתרים המחברים את הלבבות פוקעים אט אט. כמו בשירה הנפלא של דליה רביקוביץ, "גאווה", גם על יחסי מדינת ישראל והתפוצות יוכלו המומחים לומר בעוד שנים: "אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה, ומה גם אנשים".

120 שנים אחרי כינוס הקונגרס הציוני הראשון, מאה שנים אחרי הצהרת בלפור וכמעט 70 שנים אחרי הקמת המדינה, תרומתה האדירה של מדינת ישראל לחיים היהודיים ולהבטחת עתידו של העם היהודי ברורה לכל. יהדות התפוצות זקוקה למדינת ישראל, לתרבותה העברית, לתחושת הביטחון שהיא מקנה, ולהבטחה שגלומה בה להמשכיות יהודית. אין לעובדה זו ביטוי טוב יותר מהמסע שעשתה היהדות הרפורמית בראשית המאה העשרים מעמדה ניטרלית כלפי הציונות לתמיכה ולשותפות מלאה. אולם אסור שעובדה זו תבוא על חשבון ההכרה שגם מדינת ישראל והיהדות הישראלית זקוקות ליהדות התפוצות. לא רק כחגורת הגנה פוליטית וציבורית בארצות הברית ובמדינות נוספות, אלא גם כמקור של השראה, התחדשות והתפתחות.

בעשרות השנים האחרונות, יהדות התפוצות תרמה תרומה משמעותית לחיים היהודיים בנושאי מגדר, בחידוש פניה של התפילה, בהחייאת מושג הקהילה, בטיפוח אחריות חברתית וסביבתית כסדר יום יהודי, בקידום הדיאלוג הבין-דתי ובתחומים רבים נוספים. לא פחות מכך היוותה התפוצה היהודית תזכורת ערכית ומוסרית למשמעות של חיים כקבוצת מיעוט. בעידן של ריבונות יהודית הנדרשת להפעיל כוח, תזכורת זו נחוצה לעם היהודי כאוויר לנשימה.

בדומה לימי המשנה והתלמוד, הקשר בין ארץ ישראל והתפוצות, הוא המסד עליו נשען העם היהודי והוא הציר המבטיח את עתידו. במהלך המאה העשרים החוגים האנטי-ציוניים בעם היהודי הפכו לשוליים. למען עתיד העם היהודי, יש להבטיח שאותם חוגים ישראליים שבזים ליהדות התפוצות, ש"לא סופרים" אותה, ושמוכנים למחוק במחי יד מיליוני יהודים מספרי העם היהודי יהפכו אף הם לגורמים שוליים בחברה הישראלית ולא חשוב מכך גם בפוליטיקה הישראלית.

ביום הכיפורים הקרוב מיליוני ישראלים יבקרו בבתי הכנסת. מספר דומה של יהודים יעשו זאת בתפוצות, רובם בבתי כנסת רפורמים וקונסרבטיבים. ספק גדול אם היהודים הישראלים ישמעו בבית הכנסת שלהם מסר כלשהו הקשור באחיהם שבתפוצות. לעומתם מיליוני היהודים שיבקרו באלפי הקהילות הרפורמיות והקונסרבטיביות ישמעו יותר מדרשה אחת על ישראל ועל חשיבות הקשר עמה. עלילות הזיגזג של ממשלת ישראל בשנה החולפת יכניסו לדרשות האלה גם נימה ברורה של עצב, אכזבה וכעס גדול. אם לא נשכיל להאזין להם ולהתייחס אליהם – המיתרים ימשיכו להתפקע.

אנחנו הישראלים מצטיינים בלדפוק עם האגרוף שלנו על החזה של אחינו בתפוצות – מדוע אינם מבקרים יותר בישראל? מדוע אינם משקיעים יותר בחינוך יהודי-ציוני? מדוע אינם תורמים יותר? מתי כבר נבין שאת חשבון הנפש הנוקב ביחס ליחסי ישראל והתפוצות אנחנו צריכים לקיים קודם כל עם עצמנו ובתוך הבית הישראלי. כיצד נתנו לקבוצת מיעוט בעם היהודי להשתלט על היהדות הישראלית? כיצד לא מתחנו קו אדום בפני מי שמטפחים שנאת חינם, חוסר כבוד וחוסר סובלנות? מדוע אנחנו לא מגנים באמת על הרעיון הציוני היסודי שמדינת ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי על כל חוגיו, זרמיו וקהילותיו?

בשיאן של תפילות יום הכיפורים, לאחר הווידוי, אנו מזכירים את דוד מלך ישראל אשר לקח אחריות על חטאיו. חשבון הנפש של יום הכיפורים שייך גם למנהיגי העם ולשליחי הציבור, כמו גם לכל אחד מאתנו. השנה הזו ראוי שפרנסי המדינה, ובראשם ראש הממשלה, יערכו חשבון נפש כיצד נתנו ליחסי ישראל והתפוצות להידרדר עוד קומה אחת מטה; ואנחנו – מן הראוי שנשאל מדוע אנחנו ממשיכים לתת לקיצוניים ולקנאים להכתיב את הטון. אם נשכיל כולנו לערוך את חשבון הנפש הזה, אולי נוכל באמת ובתמים לברך את עצמנו ואת יהודי העולם כולו: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".

הרב גלעד קריב הוא מנכ"ל התנועה הרפורמית בישראל