"מאומה לא נשתנה באורח חיינו ובהליכותינו. נשוב בתשובה שלמה לחיים של חלוציות והסתפקות במועט, לנועם הליכות ואורחות חיים, ונחתם לחיים טובים ולשלום". הדברים האלה, מתוך מודעה מטעם "חטיבת החברים הדתיים בהסתדרות ובמפלגת העבודה" בעיתון "דבר" של יום הכיפורים 1974, מספקת מבט חטוף לאווירה ששררה באותה הימים בישראל, שנה לאחר המלחמה הקשה.
הסתיו ההוא הגיע על מדינה שמלקקת את פצעיה ומבכה את מתיה. אם יום הכיפורים הוא יום של חשבון נפש, הרי שניכר כי באותה שנה הייתה לו משמעות עמוקה עוד יותר; לא רק מודעות אבל רבות זועקות באותם ימים מעל דפי העיתונים, קוראות לימי אזכרה לחללי המלחמה, שנה אחרי נפילתם. טורי דעה, מודעות, רבי-שיח, הגות כל אלה עוסקים ביתר שאת במשבר שאליו נקלעה אז ישראל.
יום קודם לכן הוענק אות מלחמת יום הכיפורים לזכאים לו במסדרים חגיגיים שנערכו בבסיסי צה"ל. הנשיא, פרופ' אפרים קציר, קיבל במעונו 74 חיילים שלחמו באותה מלחמה והעלה על נס את "הגבורה האישית המופלאה של חיילי צה"ל ונכונות ההקרבה שגילו בקרב". ואולם, היה ברור כי אין אווירת חג או התרוממות רוח. צה"ל אמנם הצליח לצאת ממצב של מגננה לניצחונות צבאיים מפוארים בסיני וברמת הגולן, אבל המחיר הכבד, ההלם שהיכה בצבא, תחושת המחדל ואובדן האמון בהנהגה היו עמוקים וחזקים מדי.
"תנו לנו אות אחר", כתב הסופר משה שמיר, ערב החג, בעיתון "מעריב". "מחלקים לנו את האות הרביעי, אות יום הכיפורים", כתב. "כבר אין מקום על הלב. בתוך-תוכו צפוף בדברים יותר חשובים, וגם בחוץ, על החולצה, כבר יותר מדי צפוף. ולמעלה משלושה זה כבר הרבה, הרבה מדי, כמעט בנאלי. למי דרוש עוד אות אחד? החסרי אותות אנו? האם זה מה שחסר. הרי מלחמת יום-הכיפורים כבר נתנה בנו אותותיה. על לבה של הארץ נעוצים הקברים החדשים. אות היגון. האפשר להוסיף עליו?".
"יום הכיפורים שלאחר יום הכיפורים"
ב"יום הכיפורים שלאחר יום הכיפורים", כותרת מאמר המערכת של עיתון "דבר" המזוהה עם תנועת העבודה, קוראים באותו יום ל"חשבון נפש למי שנכון לו ולמי שאינו נכון לו, ללא הבדל וללא מנוס". במאמר אכן מציינים את "תוצאות ההתמודדות הצבאית" כ"נצחון מזהיר, לפי כל אמת מידה, לצה"ל כולו ולישראלי הלוחם", אך נאלצים להודות כי אחרי המלחמה הזאת הטעם שנותר הוא טעם של "מרירות גדולה".
טעם זה נובע "כיוון שבחזית הדיפלומטית הצליחו מדינות ערב להכניסנו לבידוד מדיני, ובחזית הכלכלית - לתפוס בגרגרת הנוחות של העולם המערבי", בהתכוונם למשבר הנפט העולמי בעקבות המלחמה. כותבי מאמר המערכת מוסיפים כי "במיוחד אין אנו מסוגלים להשלים עם כריית קרוב לשלושת אלפים קברי חללים, לא נותר בפינו מטעם הניצחון, שמעולם לא היינו כה ראויים לו".
ערב יום הכיפורים תשל"ה, גם הוציא הרב הראשי שלמה גורן תפילה מיוחדת "לעילוי נשמתם של גיבורי מלחמת יום הכיפורים ליום הזכרון הראשון למלחמה". את התפילה, התבקש החזן לקרוא כשארון הקודש פתוח, לפני תפילת "יזכור". "ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל, אשר בידך נפש כל חי ורוח כל בשר איש. זכר-נא לטובה את הנשמות הזכות והטהורות, גיבורי האומה, חיילי צבא ההגנה לישראל, שחרפו נפשם על קדושת השם, העם והארץ; בהחלצם חושים בעיצומו של יום הכיפורים, להגן על חיינו ומדינתנו, בפני קלגסי האויב שהסתערו על עמך ונחלתך מצפון ומדרום בחמת זעם ורצח".
העיסוק העמוק בחשבון נפש מובע בדרכים שונות. כך, לדוגמה, משיבים צעירים ישראלים לשאלה מה השתנה אצלם ביום הכיפורים תשל"ה, בעקבות יום הכיפורים הנורא, שנה קודם. דפנה מאיס, בת 18, בוגרת תיכון, סיפרה: "השנה, כיום זיכרון למלחמה, הולם יום כיפור במיוחד את מה שהוא מסמל. הצום ההסתגפות, מתאימים להרגשה הכבדה שמשרה יום זה". אלון ברוידא, בן 20, המגדיר עצמו "חילוני עם ניצוץ דתי", אומר כי המלחמה לא גרמה לשינוי ברגשותיו לגבי היום הזה, אבל "הוא קיבל משמעות נוספת, זיכרונות על המלחמה ועל חברים שנפגעו".
נוח דנקנר, חייל בן 20, שלימים יתפרסם כאיש העסקים נוחי דנקנר, משיב באותה כתבה על תחושותיו באותו יום; "במשך כחודש אחרי מלחמת יום הכיפורים הקדשתי יותר מחשבה ליהודיות של עם ישראל, וראיתי יום זה כסמל לפורענויות שהתרגשו עלינו. כך שמאז המלחמה האחרונה קיבל יום כיפור משמעות נוספת בעיני. השנה אראה את יום כיפור כיום שמסמל את אחיזתו של עם ישראל בארץ, בעוד שבשנים קודמות הייתה המשמעות היחידה שלו כיום סולידריות עם הדת, ועם כלל היהודים בעולם".
"צבר" ונקי ממחדלי המלחמה: כשרבין החליף את גולדה
בזירה הפוליטית והמדינית, ישראל של יום הכיפורים 1974 היא מדינה שחוותה "רעידת אדמה", לא פחות מכך. אחת מתוצאותיה היה גם מינויו של ראש ממשלה חדש, במקום גולדה מאיר שהתפטרה בעקבות דוח ועדת אגרנט על מלחמת יום הכיפורים והביקורת הציבורית נגדה. יצחק רבין, ראש ממשלה "צבר" ראשון ובן 52, אז הצעיר שבין ראשי הממשלה בישראל, לא היה נגוע בכתם מחדלי המלחמה וסימל תקווה חדשה.
בראיון ארוך מאד ומפוכח, ארבעה חודשים לכהונתו, הוא הגדיר את מצבה של ישראל באותם ימים ושרטט את מפת הדרכים. "מן המצב הנוכחי מובילה הדרך למלחמה נוספת או להתקדמות בשלבים אל השלום", אמר למראיין, דב גולדשטיין, שכמה שנים לאחר מכן יכתוב את הביוגרפיה של רבין. רבין מבהיר כי הוא בעד הסדרי ביניים, עם תקופות מבחן בין שלב לשלב, על פני "ניסיון להתקדם בבת אחד להסדר כולל". רבין מבהיר כבר אז את תפיסתו, שתבוא לידי ביטוי אחרי 18 שנה, בכהונתו השנייה כראש ממשלה: "אני מוכרח להיות עקשן בכל הקשור להשגת תזוזה ערבית משמעותית לקראת שלום, אבל אני מוכן להיות ותרן ופשרן בכל הקשור לדרכים להשגת מטרות אלו". כמו כן, טען כי בידיו "מפת שלום ברורה ומפורטת, אך יגלה אותה רק לערבים שיהיו מוכנים להיכנס למשא ומתן".
הסוגיה המדינית ופתרון הסכסוך הישראלי-ערבי עמדו אז במרכז סדר היום. נאום של אנדריי גרומיקו, שר החוץ הסובייטי, בעצרת האומות המאוחדות, מבהיר היטב את העמדה הסובייטית דרישה לנסיגה מכל השטחים שישראל כבשה ב-1967 והבטחת "הזכויות הלאומיות הלגיטימיות של העם הפלשתיני". בתמורה, הוא מבטיח, יחודשו היחסים הדיפלומטיים של ברית המועצות עם ישראל. הוא גם מספק התחייבות משמעותית ולפיה "ברית-המועצות מצדדת בקיומה של ישראל ובהתפתחותה כמדינה ריבונית ועצמאית".
משבר הנפט העולמי שהגיע בעקבות מלחמת יום הכיפורים, עדיין העסיק את העולם, גם שנה אחרי המלחמה. המדינות מפיקות הנפט במזרח התיכון הטילו אז חרם נפט על מדינות המערב שתמכו בישראל וכן העלו את מחיר הנפט בצורה חדה ביותר. מתקפה של הנשיא האמריקני ג'ראלד פורד ומזכיר המדינה הנרי קיסינג'ר, תוך דרישה להוריד את מחירי הדלק, גררו תגובה חריפה מצד ארצות ערב שראו בכך לא פחות מ"הכרזת מלחמה כלכלית נגד ארצות ערב". בעולם הערבי הזהירו כי "לדברים החריפים של הנשיא ומזכיר המדינה עלולה להיות השפעה מכרעת על יוזמות השלום האמריקניות באזור" וכן טענו כי "הנפט הוא נשק לגיטימי בידי הערבים".
כמו היום, כן אז, בישראל זיהו עיסוק אמריקני בתוך ענייני הפנים של המעצמה. בריאיון המורחב לרגל יום הכיפורים 1974 ציין ראש הממשלה רבין כי בביקורו האחרון, מצא את ארצות הברית כ"מדינה הנוטה להתכנס בתחום בעיותיה ולהסתכן פחות במילוי תפקידה כמעצמה העיקרית השומרת על העולם החופשי. ארצות הברית מוכנה לסייע לישראל ולהעמיק את מחויבותה כלפי ישראל, אולם היא מוכנה לעשות זאת תוך ציפייה גוברת שישראל תעשה הרבה יותר מאשר עד כה להרגעת המזרח התיכון".
בכנס עם חברי מפלגתו בעכו מבהיר רבין כי "נעשה כל מאמץ להתקדם לשלום, אך אינני מבטיח שנשיגו. אם לא נגיע לכך - מתקרבת סכנת המלחמה". לתמונה הקודרת מוסיף הבידוד הבינלאומי של ישראל אחרי המלחמה. "עלינו לדעת שאנו די בודדים בעולם", הבהיר רבין למתכנסים במפגש בעכו. "מספר המדינות התומכות בנו הוא פחות מעשר, מבין 137 המדינות החברות באו"ם. מדינת ישראל היא עם לבדד ישכון והעוצמה הצבאית שלנו היא הערובה היחידה לקיומנו".
סאדאת: "להיפגש עם ישראל? זה לא מעשי"
בראיון לרשת הטלוויזיה האמריקאית NBC אומר הנשיא מצרי אנואר סאדאת בנחרצות, כי פגישת פסגה בינו לבין רבין לא מעשית, גם אם רבין יהיה מוכן לכך. "לאחר 26 שנים של איבה, אלימות, מלחמות, שנאה, מרירות, פתאום להיפגש?" שאת את המראיינת, ברברה וולטרס. "אין בכך הגיון ועוד בזמן שהוא חומס את אדמותינו. הביאי זאת בחשבון, זה לא מעשי".
בישראל מתכוננים לצום. כשפצע ההפתעה שנה קודם עדיין מדמם, מודיעים בעמוד הראשון של עיתון "דבר" כי "הרדיו ידמום ויופעל רק באזעקה" ומבטיחים כי "באולפנים יהיה צוות כוננות". אותו סידור המוכר לנו היום כ"גל שקט" הוא לקח מידי שהופק אז, אחרי הלם ההפתעה שנה קודם. "כוננות זו תאפשר מיד הפעלת השידור אם יהיה צורך בכך", מתחייבים. מודעה של הצבא מודיעה לכל אזרחי המדינה בגילאים 54-18, שאינם נמנים על הצבא הסדיר או כוחות המילואים, כי כבר בזמן הקרוב "ייקראו לרישום ולבדיקות התאמה לשירות ביטחון".
וברב-שיח של אנשי רוח, שכמוהו נתקשה למצוא היום בעיתונות, אומר אבא קובנר, סופר ומשורר, לוחם בגטו ורשה ובפרטיזנים, ומאנשי הרוח הבולטים באותן שנים: "במאבק הכבד שעוד צפוי לנו לאורך הרבה שנים לדעתי, ינצחו הרצונות רצון הקולקטיב לחיות ולהתקיים וכיצד להתקיים. אם צפייתי מתחדדת למשהו, היא מתחדדת למעשה מופת מבשר, לא מיסטי, לא פוליטיקני, אבל של חידוש מסירות הנפש של היחיד לכלל, שזה על רגל אחת, כל הציונות".