חמש שנים לשובו: האם גלעד שליט כבר לא "הילד של כולנו"?

סקר חדש ומיוחד שביצע פרופ' קמיל פוקס לוואלה! NEWS חושף כי הקונצנזוס בציבור בנוגע לעסקת שליט נותר נחלת העבר. מה זה אומר על החברה הישראלית, מי עומד מאחורי "מסע הדה לגיטימציה", אילו טעויות ביצעה המשפחה והאם הממשלה באמת מעדיפה חיילים מתים על שבויים?

  • גלעד שליט
מה השתנה מאז הרגע הזה? (צילום: GettyImages)
אם במגזר הערבי קיימת עדיין תמיכה גורפת לעסקה, הרי שבמגזר היהודי חל מעין מהפך. 42 אחוזים השיבו כי בדיעבד לא היה נכון לבצע את העסקה, ו-36 אחוזים בלבד עמדו על תמיכתם במתווה

כל מי שהיה בישראל ב-18 באוקטובר 2011 לא ישכח את היום הזה. אחרי 1,940 ימים בשבי חמאס, גלעד שליט חזר לביתו במצפה הילה. הוא היה רזה ושדוף, הצדיע לראש הממשלה ובירך את אביו ב"שלום" קר משהו, וכשמאות אנשים המתינו מחוץ לביתו במצפה הילה נראה החייל הצעיר נבוך, אפילו המום. "גיבור", כינה אותו הרמטכ"ל בני גנץ, וזו גם הייתה הכותרת שנמרחה על שער אחד העיתונים למחרת, ערב שמחת תורה.

שליט היה אז בלב הקונצנזוס. "הילד של כולנו", כינו אותו. הלחץ הציבורי לשחרר אותו "בכל מחיר" היה עצום. גם התקשורת הייתה מגויסת, כמו בימיה הראשונים של המדינה, והזהירה שוב ושוב מהסכנה שאנו עומדים בפני מקרה רון ארד 2. חלק ממהדורות החדשות דאגו לציין בכל יום מחדש את הזמן שחלף מאז נפל בשבי, ומי שהעז להביע התנגדות כמעט נהדף. סקר שביצע פרופ' קמיל פוקס עבור חדשות 10, בימים שלאחר אישור העסקה עם חמאס בממשלה ועוד לפני שובו של גלעד הביתה, העלה תמונה ברורה: אף ש-60 אחוזים מהנשאלים הודו כי הם חוששים מהמחיר הכבד שישראל הסכימה לשלם - שחרור 1,027 מחבלים תמורת חייל אחד - 69 אחוזים הביעו תמיכה גורפת בעסקה שתביא להשבת הבן הביתה.

השבוע, חמש שנים לאחר חזרתו של שליט לחיק משפחתו, שבנו לפרופ' פוקס ובסקר מיוחד שביצע עבור וואלה! NEWS העלינו מחדש את השאלה: האם נכון היה לדעתך לבצע את העסקה? התוצאות שהתקבלו שונות לחלוטין מאלו שהיו בזמן אמת: 41 אחוזים מהציבור עדיין תומכים במתווה, לעומת 39 אחוזים שכיום, בראייה לאחור, מתנגדים לו. אם במגזר הערבי קיימת עדיין תמיכה גורפת (70 אחוזים נותרו בעד, לעומת 21 אחוזים שהתנגדו) - הרי שבמגזר היהודי חל מעין מהפך. 42 אחוזים השיבו כי בדיעבד לא היה נכון לבצע את העסקה, ו-36 אחוזים בלבד עמדו על תמיכתם במתווה.

לא מעט שאלות עלו בעקבות הסקר הזה ובעקבות השיח התקשורתי שהשתנה מאז שחרורו של שליט. האם גלעד הוא כבר לא "הילד של כולנו"? האם השתנה היחס של החברה בישראל כלפי שבויים וכלפי המחיר שנדרש כדי לשחררם? האם גם בחטיפה הבאה, אם חלילה תתרחש, יהיה לחץ ציבורי דומה על מקבלי ההחלטות? מה זה אומר עלינו? וכיצד שליט וסביבתו מתמודדים עם המצב?

עוד בוואלה! NEWS

ממה נגרמות פציעות ספורט ואיך נדע שאנחנו סובלים מאחת?

נדב מאירסון
לכתבה המלאה

בראייה של 5 שנים לאחור, האם לדעתך היה נכון לבצע את העסקה במסגרתה שוחררו מאות מחבלים תמורת חזרתו של החייל גלעד שליט מהשבי

סקר וואלה! NEWS בפיקוחו של פרופ' קמיל פוקס (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
שינקמן: "מה המסר שעובר לחיילים, שחלילה ייקלעו לסיטואציה כזו, בעודם חיים על הנרטיב שיש דה לגיטימציה לעסקה. זה בסדר גמור מבחינת המערכת שבסופו של דבר הם לא יחזרו הביתה? אף אחד לא יודה בזה במפורש, אבל זה המסר"

"מהרגע שגלעד חזר הביתה, מתנהל קמפיין דה לגיטימציה נגדו", תוקפת אשת יחסי הציבור תמי שינקמן, ששימשה כדוברת של משפחת שליט בעת ניהול המאבק לשחרורו. "אני בטוחה לחלוטין שהדבר הזה מתוכנן, ושזה קמפיין שנבנה על ידי מערכת הביטחון. בכל פעם שמתרחש אירוע טרור, מוזכר מיד שמו של גלעד ומציינים שהמחבל קשור לעסקת שליט. גם אם במקרים רבים זה לא נכון. זה נעשה כדי למנוע את הלחץ הציבורי בפעם הבאה, והכל על גבו של גלעד. הטלת האשמה עליו, שכביכול בגללו הוחזרו מחבלים, מקוממת אותי מאוד".

ברור שזו לא אשמתו של שליט, חלילה, אבל העובדה היא שרבים מהמחבלים ששוחררו במסגרת העסקה חזרו לטרור ורצחו ישראלים.

"לא משפחת שליט היא זו שקבעה את המחיר ששולם בעסקה. את המחיר קבעו ממשלת ישראל והחמאס, והמחיר הזה, אגב, לא השתנה בארבע השנים שקדמו לחתימת ההסכם. משפחת שליט היא בעצמה משפחה שכולה. גלעד קרוי על שם דודו, אחיו של נועם, שנפל במלחמת יום הכיפורים. אז כן, אפשר לומר שממשלת ישראל מעדיפה את חייליה מתים, ולא חלילה שבויים".

עד כמה מסע הדה לגיטימציה הזה, כהגדרתך, נוכח בחייה של משפחת שליט?

"זה נוכח כמעט בכל רגע ורגע. אחד הדברים הכי כואבים הוא שכביכול הציבו אצבע מאשימה כלפי גלעד. זה נורא. כי מעשי טרור היו לפני שנחטף, מעשי טרור בוצעו בזמן שהיה בשבי, ולצערי מעשי הטרור מתרחשים גם אחרי שחזר. אני חרדה מהמסר שאנחנו מעבירים כאן. מה המסר שעובר לחיילים, שחלילה ייקלעו לסיטואציה כזו, בעודם חיים על הנרטיב שיש דה לגיטימציה לעסקה. לפי הנרטיב הקיים, זה בסדר גמור מבחינת המערכת שבסופו של דבר הם לא יחזרו הביתה. אף אחד לא יודה בזה במפורש, אבל זה המסר. וזה, בעיניי, נורא ואיום. אף חייל לא בוחר ליפול בשבי. אף חייל לא נקלע לזה מרצונו".

אולי זה אומר עלינו משהו, כחברה?

"אין לי טענות לציבור. הוא לא אשם. מה שלא לגיטימי בעיניי זו שטיפת המוח שנעשית לו. אף אחד לא יכול לעמוד או להחליט במקום חייל, שנקלע לסיטואציה שבה הוא רוצה לחזור הביתה, ולשפוט את ההתנהגות שלו בהתאם".

"אפשר לומר שממשלת ישראל מעדיפה את חייליה מתים, ולא חלילה שבויים" (צילום: AP)
"סקר שמביט לאחור ושואל בדיעבד תמיד יציג תוצאה שונה מזה שנעשה בזמן אמת", מזהיר פרופ' כהן. "תסתכל למשל על ההתנתקות: היום יש רוב עצום למתנגדים, בעקבות כל מה שקרה מאז, אבל כשאריאל שרון הוביל את ביצוע התוכנית היא זכתה לרוב"

ראש בית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר אילן, פרופ' אשר כהן, אינו מתרשם מהירידה בתמיכה בעסקת שליט. לדבריו, העובדה ששליש מהציבור היהודי וכ-40 אחוזים מהציבור הכללי עדיין עומדים מאחורי המתווה, בצירוף הדאגה לגלעד שירדה מסדר היום, מוכיחות את השבטיות, המשפחתיות והקהילתיות בחברה. "אנשים חששו עוד קודם שהמחבלים האלה יחזרו לפעילות טרוריסטית, אבל היום - כשכבר הוכח שחלקם הגדול עשה זאת ואף רצח ישראלים – עדיין יש תמיכה משמעותית מאוד בעסקה. זה אומר הכל", הוא מסביר.

"סקר שמביט לאחור ושואל בדיעבד תמיד יציג תוצאה שונה מזה שנעשה בזמן אמת", מזהיר פרופ' כהן. "תסתכל למשל על ההתנתקות: היום יש רוב עצום למתנגדים, בעקבות כל מה שקרה מאז, אבל כשאריאל שרון הוביל את ביצוע התוכנית היא זכתה לרוב. רוב קטן, אבל קיים. אני בטוח שאם היו מבצעים סקרים על מבצע שלום הגליל ב-1982, הוא היה זוכה לתמיכה רחבה, אבל כעבור מספר שנים הפך 'הבוץ הלבנוני' לאחת הסוגיות הכואבות בחברה הישראלית".

"החברה הישראלית מתנהלת כקהילה ולא כמדינה", קובע כהן, ומאמץ את המודל שהציג בזמנו פרופ' ישעיהו ליבמן ז"ל. "בקהילה יש משהו הרבה יותר אינטימי, היחסים בה הרבה יותר בין אישיים, היא אחראית כלפי כל אחד ואחד מבניה. למדינה, בניגוד לקהילה, יש אינטרסים משלה, והיא צריכה לחשוב על מיליונים ולא על בודדים.

"כשיצחק רבין ז"ל שיחרר 300 מחבלים ונשאל איך הוא, כמר ביטחון, הסכים לשלם כזה מחיר, הוא השיב: 'לא יכולתי להסתכל לאמהות בעיניים'. זה משפט קלאסי של ראש קהילה, ולא של שר ביטחון או ראש ממשלה. עולה השאלה: למה מקבלי ההחלטות בכלל צריכים להסתכל למשפחות בעיניים? האם ייתכן שלהסתכל כל הזמן לאימהות בעיניים פשוט מקלקל את תהליך קבלת ההחלטות של מי שאחראי על מדינה שלמה? זה נכון שייפגשו איתן על בסיס קבוע, אך האם אין גורמים אחרים במערכת, גם בכירים, שצריכים לעשות את זה?"

"החברה הישראלית מתנהלת כקהילה ולא כמדינה". פרופ' אשר כהן (צילום: איתי שרמר)
כספית: "היינו צריכים להפסיק את תעשיית החטיפות העתידית. יושבים האויבים שלנו ויודעים שהמדינה הזו נכנסת למצב פסיכוטי במקרה של חטיפה, ויורדת על הברכיים. לכן הם ממשיכים להשקיע את מירב המאמצים בנושא הזה"

כשנה וחצי לאחר שחרורו של שליט, חשף העיתונאי בן כספית ב"מעריב" את נסיבות החטיפה, ומהתחקיר עלתה תמונה בעייתית: הוא ישן בזמן שטנק המרכבה שבו ישב הותקף, נותר בתוך הטנק לאחר שמפקדו הורה לו לצאת, ולכשיצא – הפקיר את הנשק שלו ויצא בידיים ריקות. הוא יכול היה, לדברי כספית, למנוע את כל האירוע לו היה יורה במא"ג. אבל לא עשה זאת. בשלוש מילים: נכנע ללא קרב.

כספית היה מאנשי התקשורת הבודדים, לצד בן דרור ימיני ורביב דרוקר, שהביעו בצורה חד משמעית את התנגדותו לעסקה, עוד לפני שנחתמה. פרסום התחקיר, שהתבסס על גרסתו של שליט בחקירה שעבר עם שובו לישראל, הפך אותו לאיש הרע, שהותקף על כך לא פעם. "אני חייב להודות שבאופן אישי שמחתי מאוד כשגלעד חזר, גם אני הזלתי דמעה מול המסך", מספר כספית. "זה סיפור קורע לב. הוא שוחרר ביום הולדתי, ובמידה מסוימת אני מניח שהוא רואה ביום הזה גם את יום הולדתו המחודשת".

כספית מספר כי חומרי החקירה שבה סיפר שליט על אירוע החטיפה היו בידיו עוד קודם. "הייתה לי דילמה, והמתנתי כמה חודשים עם הפרסום", הוא מגלה. "הסיפור הזה זה קצת יותר רגיש מאשר סיפורו של אלחנן טננבוים, כי הוא לא היה איש עסקים נכלולי אלא לוחם".

אם היית יודע את נסיבות נפילתו בשבי בזמן שהוא עדיין בידי חמאס, היית מפרסם אותן?

"לא בטוח. ברמה האישית הייתי מאוד עדין איתו. נתתי לו קרדיט על המורשת המשפחתית שאיתה הגיע לשריון, למרות שלא היה צריך להיות שם. אימצתי את הגירסה שלו. אני בעצמי הייתי מפקד טנק. אני יודע שאם הוא היה יורה עם המא"ג, אפילו בלי לכוון, האירוע היה מסתיים. ולא, אני לא שופט אותו על זה.

"חשוב להבהיר שמבחינתי, ואני רוצה להאמין שמבחינת כולם, השיקול איך חייל נפל בשבי לא רלוונטי לעסקה. חס וחלילה אם דבר כזה יקרה. פרסמתי את הדברים במסגרת זכות הציבור לדעת. הסיבה שבגללה לא היה צריך ללכת לעסקה הזו הייתה שונה לחלוטין: היא עמדה בניגוד מוחלט לאינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל. היינו צריכים להפסיק את תעשיית החטיפות העתידית. יושבים האויבים שלנו ויודעים שהמדינה הזו נכנסת למצב פסיכוטי במקרה של חטיפה, ויורדת על הברכיים. לכן הם ממשיכים להשקיע את מירב המאמצים בנושא הזה. אני מאשים כאן את ראש הממשלה, שצריך לדאוג למדינה ולא להיות מונע מרגש, שלא היה צריך לבגוד בערכים שהוא הטיף להם במשך שנים".

עד כמה טראומת רון ארד נוכחת בסיטואציות הללו?

"הו, יש לה חלק גדול בעניין הזה. בספר שאפרסם בקרוב, 'החמקן', אנשי נתניהו תולים את אחד השיקולים לביצוע עסקת שליט בכך שהאביב הערבי היה אמור להפוך את גלעד לרון ארד. בתוך כל הכאוס הפוליטי והשלטוני, הוא היה נעלם. הטראומה חיה וקיימת".

כספית: "אני מאשים כאן את ראש הממשלה, שצריך לדאוג למדינה ולא להיות מונע מרגש" (צילום: GettyImages)
שינקמן: "מה בעצם קורה פה? האם חייל שחזר מהשבי צריך לחוש בושה? זה מה שאנחנו, כמדינה וכחברה, רוצים לשדר? מה המשמעות של האמירות על כך שהוא נכנע ללא קרב? האם זה אומר שכל החיילים חייבים להיות אותו דבר?"

פרופ' כהן, רב סרן בשריון ובעברו טנקיסט בחטיבה 188, החטיבה שבה שירת שליט, נזכר: "השמועות של הנסיבות שבהן גלעד נחטף החלו לרוץ עוד לפני שהוא שוחרר, ואני חייב להודות שכשראיתי אותו יורד מהמטוס, במדי א' מצוחצחים ומדוגמים, עם התג של חטיבה 188, נעתי קצת באי נוחות".

אתה חושב שהמעמד הציבורי שלו, אם אפשר לקרוא לזה כך, השתנה כתוצאה מפרסום נסיבות החטיפה?

"בעצם, איזה מעמד יש לגלעד? ברגע שהוא שוחרר, המחויבות לשחרר אותו כבר לא רלוונטית. במובן מסוים, הוא חזר להיות החייל ששבר שמירה. כן, כל אחד ששירת בצבא יודע דבר או שניים על שבירת שמירה. לא צריך להיתמם. הבעיה כאן הייתה שזה קרה ברגע הלא נכון. וכן, למרות זאת, יש מימד של גבורה במה שהוא עשה. אני לא יודע כמה אנשים היו מחזיקים מעמד במשך חמש שנים בשבי בתנאים הללו. זה לא דבר פשוט. הזמן עושה את שלו. הייתה לגלעד הילת פרסום, בתור מי שהיה בראש הכותרות במשך תקופה כל כך ממושכת, אבל מה תכלית הסיפור? למה שהוא יישאר בתודעה? זה באמת סיפור גבורה? מה תשמור כאן כמורשת - את שבירת השמירה, את המחיר ששילמת? אני לא חושב שיש הקצנה נגדו, הוא לא עשה דבר רע לאף אחד, ואין עליו עליהום אישי. הוא הלך הצידה וחי את חייו, וטוב עשה שפעל כך".

שינקמן: "מה בעצם קורה פה? האם חייל שחזר מהשבי צריך לחוש בושה? זה מה שאנחנו, כמדינה וכחברה, רוצים לשדר? מה המשמעות של האמירות על כך שהוא נכנע ללא קרב? האם זה אומר שכל החיילים חייבים להיות אותו דבר? מדובר בבני אדם, ואולי לא כולם כאלה גיבורים. האם אנחנו צריכים לקבוע שאנחנו מקדשים רק את הגיבורים, ולא את אלה שרצו להישאר בחיים?

"ממשלת ישראל הייתה צריכה להיות מספיק הוגנת כלפי משפחת שליט ולהגיד שהיא לפחות עמדה בערכי היסוד שלה שבראשם הערבות ההדדית. יש הסכם בלתי כתוב בין המדינה לחיילים, שלפיו אם אחד מהם נופל בשבי, היא צריכה לעשות הכל כדי להחזיר אותו. ולפחות בעניין הזה הממשלה עמדה. זה מסר חשוב מאוד לעתיד לבוא, והממשלה צריכה להתגאות על כך שהחזירה חייל חי ולא מת. במקום לעשות לו דה לגיטימציה, היא הייתה צריכה לחזק את ההבטחה שעמדה בה".

"הוא לא עשה דבר רע לאף אחד, ואין עליו עליהום אישי. הוא הלך הצידה וחי את חייו, וטוב עשה שפעל כך". שליט, לפני כשמונה חודשים (צילום: רפי דלויה)
"גלעד חי חיים רגילים ונורמטיביים, אבל הבעיה הגדולה היא שבכל פעם שהוא יוצא למסיבה, למסעדה, להופעה או למשחק - כמו כל אחד מאיתנו - זה נהפך לאייטם, והוא מצטייר כמעין סלב נהנתן, שלא מעריך את מה שנעשה בשבילו"

נדבך נוסף שאפשר אולי לייחס לירידה בפופולריות של משפחת שליט היה בהחלטתו של נועם, אביו של גלעד, לרוץ לפריימריז במפלגת העבודה. "המשפחה עשתה נכון כשהחליטה שגלעד ישקע לסוג של אלמוניות. אבל הם ביצעו המון טעויות. ההליכה של אביו לפוליטיקה הייתה דבר נורא", אומר כספית. פרופ' כהן מסכים: "אף אחד לא הבין תחת איזה טייטל ואיזו אג'נדה הוא רץ לפוליטיקה. בתור מה, אבא של שבוי? אתה תומך בשלום או במלחמה, אתה נץ או יונה? זה היה עניין של פרסום נטו, וציבור המתפקדים של מפלגת העבודה אמר מיד מה דעתו".

ומה עם גלעד שליט עצמו? לפני כחודש הוא חגג את יום הולדתו ה-30, ולאחרונה סיים לימודי תואר ראשון בכלכלה במרכז הבינתחומי בהרצליה. הוא מתגורר במרכז הארץ עם חברתו. "אם לא היית יודע, לא היית מנחש שהוא היה חמש שנים בשבי", מספר אחד מידידי המשפחה. "הוא חי חיים רגילים ונורמטיביים, אבל הבעיה הגדולה היא שבכל פעם שהוא יוצא למסיבה, למסעדה, להופעה או למשחק - כמו כל אחד מאיתנו - זה נהפך לאייטם, והוא מצטייר כמעין סלב נהנתן, שלא מעריך את מה שנעשה בשבילו. וזה בעצם העוול שנעשה לו. זה משפיע מאוד על הדרך שבה הוא נתפס בציבור, אבל זה רחוק מהמציאות. רוב האנשים לא יודעים שהוא משתתף בלא מעט אירועי התרמה של מיליוני שקלים למען חיילים ונזקקים. את כל זה הוא עושה בשקט ובדרכו הצנועה".

עוברי אורח שנתקלים בשליט באירועים כאלה ואחרים מתקשים להישאר אדישים. לא כולם ניגשים אליו, אבל המבטים שם, והם נוכחים ובולטים. "אנשים מאוד מתרגשים לראות ולפגוש את גלעד, ותמיד אומרים שלום וכמה טוב לראות אותו", אומר ידיד המשפחה. "הוא מקבל יחס מאוד חם, ולפחות אני לא נתקלתי אי פעם במישהו שאמר לו מילה רעה. גלעד מאוד ביישן ולא אוהב את כל תשומת הלב, זה עדיין מוזר לו, אבל הוא גם יודע להעריך את זה".

"אף אחד לא הבין תחת איזה טייטל ואיזו אג'נדה הוא רץ לפוליטיקה. בתור מה, אבא של שבוי? אתה תומך בשלום או במלחמה, אתה נץ או יונה?" נועם שליט עם שלי יחימוביץ' (צילום: דרור עינב)
כספית: "בוא לא ניתמם, הרי אם מישהו שרחוק מהקונצנזוס ייחטף, גם זה ייראה אחרת. אם בעזה לא היו עכשיו בדואי מהפזורה או אתיופי חולה נפש, אלא חייל מצפון תל אביב, לא היית נתקל בכזו אדישות"

לאחר חטיפתו של שליט, קמה ועדת שמגר ששמה לה למטרה להציב גבולות ברורים שיגבילו את "עליית המחירים" אותם דורשים ארגוני הטרור מישראל במקרה של חטיפה עתידית. "ועדת שמגר קמה בגלל שמישהו קלט שאם נמשיך בתפיסה המשפחתית והקהילתית לפי 'הילד של כולנו', המדינה הולכת לחטוף", מסביר פרופ' כהן. "מנהלי הקמפיין ידעו לשחק על המימד הקהילתי, וקבעו שצריך להחזיר אותו 'בכל מחיר'. אפילו בתקופת הקהילתיות באמת, לפני שהייתה לנו מדינה, ההלכה אמרה שלא פודים שבויים יותר מכפי דמיהם. הרי זו סחיטה הולכת וגוברת, וכנראה בפעם הבאה תהיה סחטנות יותר גבוהה".

שינקמן: "אני לא בעד המושג שנקרא 'להחזיר בכל מחיר'. הרי זה דבר שלא באמת קיים במציאות. במסגרת האלטרנטיבות, הממשלה צריכה להחליט במה לבחור. בעבר, כשנחשון וקסמן ז"ל נחטף, הממשלה החליטה לצאת למבצע שנכשל בסופו של דבר. הוריו של נחשון, ששילמו את המחיר הכבד ביותר, תמכו בקמפיין למען גלעד מתוך הבנה שמשפחתו לא אמרה למדינה איך להחזיר אותו ולא קבעה כמה מחבלים צריך לשחרר תמורתו. היא קבעה דבר מאוד מופשט: אתם צריכים למצוא את הדרכים להחזיר אותו הביתה".

איך הכל ייראה בחטיפה הבאה, אם חלילה תתרחש?

כהן: "ההורים והמשפחה צריכים לעשות את תפקידם, וברור שהם יילחמו על הסוף. כך זה אמור להיות. גם בסקר הנוכחי, עם הידיעה של המחיר ושל ההרוגים, יש המון אנשים שתומכים בעסקה. אז ברור שתהיה לזה תמיכה, אבל אני מניח שלא במימדים שהיו במקרה שליט. מבחינה לוגית, אנחנו מתרחקים מהקהילתיות, אבל אין לדעת איך המנהיגים יפעלו מול לחץ ציבורי וכיצד יתייחסו להמלצות מוועדת שמגר".

ומה יהיה תפקידה של התקשורת?

כספית: "שוב תהיה ההתגייסות, אבל לא כזו טוטאלית. בשנים שחלפו מאז התחזק הימין, ולכן ההתנגדות תהיה יותר עזה. היום התקשורת הרבה פחות הומוגנית, קולו של מחנה הימין נשמע יותר. אבל זה כל כך תלוי בסיטואציה. תאר לך מה יקרה פה אם חיילת תיפול בשבי. ובוא לא ניתמם, הרי אם מישהו שרחוק מהקונצנזוס ייחטף, גם זה ייראה אחרת. אם בעזה לא היו עכשיו בדואי מהפזורה או אתיופי חולה נפש, אלא חייל מצפון תל אביב, לא היית נתקל בכזו אדישות".

כהן: "גם התקשורת עצמה קהילתית. היו שני חיילים שנהרגו באירוע החטיפה של שליט, סגן חנן ברק וסמ"ר פבל סלוצקר. מישהו זכר והזכיר אותם? מצד שני, תראה איך הדברים נראו מבחוץ: בין המאמרים שפורסמו במדינות ערב באותה תקופה, היו כאלה שהודו 'הייתי רוצה לחיות במדינה כזאת, שמקדשת את החיים בצורה כזו'. לצד הסחיטות והלחיצות, יש בזה מימד של עוצמה".

כספית: "אין עוד מדינה כזו, שהתפקידים בה התחלפו. במקום שהצבא יגן עלינו כשכפ"ץ, הפכנו לאומה שלא יכולה לסבול שמשהו יקרה לחיילים שלה. מלחמת ששת הימים, לו הייתה מתרחשת היום, הייתה נעצרת אחרי כמה שעות. אף אחד פה לא היה מקבל את זה ש-150 חיילים נהרגו ביום הראשון. מה זה אומר עלינו?"

גלעד שליט ביום שחרורו משבי חמאס, אוקטובר 2011 (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully