קיץ 2011 לא היה הפעם הראשונה בה יצאו אלפי אזרחים לרחובות, בתקווה להביא לשינוי חברתי ופוליטי. למחאה החברתית ההיא קדמה מחאת 1974, שהתעוררה בעקבות מלחמת יום הכיפורים, אשר פרצה השבוע לפני 43 שנים והד רחוק לה נשמע עדיין בשיר "הילדים של חורף שנת 73". בראש המחאה ההיא עמדו החיילים שחזרו שלמים, פצועים והלומים מהקרבות הקשים שהכניסו את האומה לטראומה, שדומה שמעולם לא נרפאנו ממנה. המחאה הגדולה נשכחה, אבל החיילים של חורף 73' כבר בני שישים פלוס ומאיישים היום עמדות מפתח רבות בחברה, בפוליטיקה ובמשק. אחד מהם הוא עו"ד דוד חודק, מבכירי הפרקליטים העסקיים, מומחה למסים ויועצם הקרוב של טייקונים וחברות ענק במשק. לקוחותיו, הפוגשים פרקליט רך דיבור ומעונב, אינם יודעים שחודק הוא בוגר אחד הקרבות המרים שהתחוללו על גדות תעלת סואץ ובעל עיטור העוז על חלקו בקרב.
רוחות השינוי ששטפו את חבריו לאחר הקרב והובילו מאוחר יותר גם להפלת השלטון לא הסיטו אותו מהחלטתו הנחושה לשרת את המדינה כקצין, אבל השבוע, נראה שמשהו דווקא זז בעורך הדין הוותיק: "אנחנו חייבים להשתנות", הוא אומר, "פוליטיקאים שאינם פועלים לשינוי המצב, לא צריכים להמשיך בתפקידם".
בסתיו 1973 היה חודק קצין צעיר, מדריך בבית הספר לקציני שיריון. ביום שישי, ה-5 באוקטובר 1973, בוטלו היציאות הביתה עקב כוננות. למחרת בבוקר, כבר הפך בית הספר לגדוד בחירום: מטוס תובלה של חיל האוויר הטיס את הצוערים והמדריכים לשדה התעופה רפידים בסיני והפלוגה של חודק עלתה על טנקי שוט ("סנטוריון"), ומיד פגשה במלחמה: "ב-14:00 הופיע מעלינו יעף של מטוסי סוחוי. מיד זיהיתי שמדובר במטוסי אויב, תפסתי את מקלע האפס שלוש שעל הטנק והתחלתי לירות, לפי התרגולת. החבר'ה שלא האמינו שמטוסי אויב יכולים להגיע עד רפידים צעקו לי להפסיק, אבל מהר מאוד גם הם הבינו שאלה מצרים". כשהמטוסים נעלמו, קיבל הגדוד בפיקוד אמיר יפה הוראה להוריד את רשתות ההסוואה מהטנקים ולהתחיל לנוע לכיוון התעלה, 40 קילומטרים מזרחה משם. חודק זוכר משם בעיקר התרוממות רוח: "עשינו את זה בשמחה וגיל. זכרנו את אלבומי הניצחון שיצאו לשוק לאחר מלחמת ששת הימים. חשבנו שהפעם נראה את הפנים שלנו באלבומים. נסענו לצד האספלט כדי לא להרוס את הכביש ושרתי לעצמי שירי מולדת".
הוא נולד ב-1953, בשכונת פועלים בדרום תל אביב. בן שני למשפחה בת ארבעה ילדים. האב ניצול שואה, עובד חברת החשמל, האם עקרת בית. כשסיים את בית הספר היסודי, החליט שהוא רוצה ללכת לפנימיה צבאית. ההורים התנגדו, גם המורים. חודק היה נחוש להיות קצין. כשהתגייס, רצה רק ללכת לשיריון: "הם כבשו את השטחים הגדולים בששת הימים", הסביר ושעט כל הדרך לקורס הקצינים. כשהוא חשוף בצריח כמו בספר המפורסם של שבתאי טבת, אמר חודק לחבריו: "עכשיו נראה להם מי אנחנו באמת". מצב הרוח הקדיר כאשר חלף הגדוד על פני מחנה טסה, מחנה מנהלתי גדול בעורף קו המוצבים. שם היתמר עשן שחור מעל מכלי הדלק הבוערים. היעד של הגדוד היה מוצב מפרקת: מוצב צה"לי במרכז גזרת התעלה, שהותקף מיד עם תחילתה של הצליחה המצרית.
מחלקה קטנה איישה את המוצב כאשר המצרים החלו בצליחה. הטנקים הגיעו למוצב בשעת חשכה, נכנסו לעמדות המוכנות והחלו לירות לצד השני של התעלה, מבלי לדעת מה באמת קורה. התברר שהמצרים הקימו ראש גשר צפונית למוצב. גדוד הטנקים פנה צפונה, כדי לחצוץ בין המוצב לחטיבה המצרית, שכללה גדוד טנקים והחלה לתקוף את המוצב. לגדוד לא היה סיכוי להדוף את כוחות החי"ר שעקפו את הטנקים בחשכה ונכנסו לחצר המוצב. הכוח הקטן במוצב הסתגר בבונקר המרכזי והשאיר את החצר, תעלות הקשר ומגדל התצפית שבראשו לכוח המצרי. בחוץ, ניהל גדוד הטנקים קרב מטווח קצר עם גדוד שיריון מצרי. בזה אחר זה נפגעו הטנקים הישראלים. "קיבלנו הוראה להיכנס מדי פעם למוצב, כדי להבריח את החיילים המצרים שניסו לחדור לבונקר המרכזי, בו היו החיילים שלנו", מספר חודק.
"באחת הכניסות האלה, הטנק שלי נתקע בשיפוע צד ולא יכולתי להמשיך", הוא מספר. כשעלה הבוקר, יכלו חיילי החי"ר המצריים להפעיל את טילי הסאגר, טילי נ"ט מתקדמים באותה עת, שהופעתם בשדה הקרב הפתיעה את השיריון הישראלי: "הטנק של מיכאל ורדי, בנו של האלוף רפאל ורדי, הגיע ונעמד ליד הטנק שלי. פתאום טיל פגע בטנק שלו. הוא עף מהצריח ונהרג במקום. לפני שהספקתי להבין מה קורה, פגע גם בנו סאגר. נזרקתי מהצריח, אבל נפלתי על החול הרך ולא נפגעתי", מספר חודק. הקרב היה אבוד, הוא התקשר למגד וביקש הנחיות. המג"ד הציע להיכנס למוצב, אבל חודק החליט אחרת: "הטנקים הושבתו, המ"פ נעלם מהקרב כבר בתחילת המערכה, שני מפקדי המחלקות האחרים נהרגו. החיילים היו הרוגים, פצועים או בהלם קרב. מי ששרד, לא היה מנוסה בלוחמת חי"ר. החלטתי לאסוף את מי שיכול היה ללכת ולסגת מזרחה". הם הצליחו לחמוק מהכוחות המצרים באזור, פגשו בשני טנקים, שעל אחד מהם היה הסמ"פ, טיפסו עליהם והחלו בנסיעה מזרחה. בדרך, נפצע חודק ברגלו מרסיסי טיל מצרי, אבל כשהגיע לרפידים העדיף שלא להתפנות לבית החולים. הוא חבש את הפצע, החליף טנק וחזר ללחימה. הוא הספיק להשתתף במתקפת הנגד הכושלת של השמיני באוקטובר, עד שהתעלף בצריח ופונה לבית החולים כדי לקבל טיפול בפציעתו.
חודק טופל במשך שמונה ימים בבית החולים שערי צדק בירושלים. פציעתו הייתה קלה יחסית וכשחש שהוא יכול לחזור לשדה הקרב, החל במסע טרמפים לסיני. "בגיל כזה, אתה מרגיש שהיחידה היא המשפחה שלך ואתה חייב להיות איתה", הוא מסביר, אבל מודה שלא כל מי שפגש בשטח חש כמותו. "כשהגעתי ל'חצר', שטח ההיערכות ממנו צולחים את התעלה, ראיתי אנשים שעברו הפגזות במשך ימים, עם פנים שחורות ועיניים שקועות, אנשים בהלם קרב. לא ראיתי דברים כאלה קודם. לא הרגשתי ככה. שמחתי לחזור ליחידה ולקרבות". השלב האחרון של המלחמה זכור כשלב הניצחון וההכרעה, אבל חודק השתתף בעוד קרב קשה ובעייתי: הקרב האחרון בעיר סואץ, שהתחולל ביומיים האחרונים של המלחמה ובמהלכו כותרו כוחות ח"יר וצנחנים על ידי כוח מצרי עדיף וחלקם איבדו את דרכם בסמטאות העיר הגדולה. כוחות שיריון ובהם היחידה של חודק פעלו לחילוץ הכוח המכותר: "הצנחנים נישקו את הטנקים שלנו", הוא נזכר.
המלחמה שינתה את ישראל, אבל לא את חודק. חיל השיריון יצא מהקרבות חבול ומוכה ואיבד כ-800 טנקים ו-1,300 לוחמים. כמעט כל חלל שני במלחמה היה איש שיריון. בבסיס המיון, נרתעו מתגייסים רבים מגיוס לחיל וברחובות רווחו סיפורי זוועה על מתחיילים המובלים באזיקים לבסיס הטירונים של החיל ברפיח. חיילי מילואים ששבו מהמלחמה, הצטרפו לתנועות מחאה שקראו להחליף את "ממשלת המחדל". "אני זוכר טוב את התקופה הזו, את מוטי אשכנזי מפגין מול הכנסת. מאד הערכתי אותו, אבל לא באתי להתייצב לצידו. כשאתה עובר מלחמה ורואה אנשים רצים אל מותם כדי להציל את המולדת, זה נותן לך תחושת מחויבות. באמת הייתי חלק מהדור הזה שהיה במלחמה, התאכזב ורצה להחליף את השלטון, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר אזרחי, כי לא הייתי אדם פוליטי ולא רציתי להיות בפוליטיקה. נפילת האלים, כמו שקרה עם משה דיין, לא הוסיפה להערכה שלי לעולם הפוליטי".
כבוגר פנימיה צבאית בחר חודק להמשיך ולהתקדם בסולם הדרגות. הוא עדיין חלם על קריירה צבאית. "תרמתי את חלקי במסגרת הצבא. הייתה תקופה קשה, של מתח ביטחוני בסיני והרגשנו שאנחנו החומה שמגנה על המדינה, תחושה של מחויבות". אבל כשהסתיימה תקופת הקבע, הוא החליט לצאת לאזרחות, לאחר שהתפקיד הנחשק בעיניו, מג"ד, לא הוצע לו. "מפקד הגיס משה (מוסה פלד), אמר לי שאני צריך לצבור ותק בתפקידי רוחב. אמרתי לו שאני מוכן להישאר אם יתנו לי תפקיד מג"ד. כבר הייתי בתפקיד של ממלא מקום מג"ד כמה חודשים, אבל פלד אמר לי שלא שאם הוא ימנה אותי למג"ד בגיל צעיר, הסביבה תכשיל אותי. 'אני רוצה שתהיה גנרל', הוא אמר לי".
לאחר השחרור, החליט חודק ללמוד. הוא שקל ללכת להנדסת מכונות, בגלל משיכה שפיתח למכונות במהלך השירות בשיריון, אבל המתמטיקה הכבידה עליו והוא בחר במשפטים. "חשבתי שאהיה מדינאי, תמיד היתה לי תחושת מחויבות ציבורית שלא מומשה. אולי זו הפוסט-טראומה הפרטית שלי ממלחמת יום הכיפורים".
גם לימודי המשפטים לא הפכו את חודק לפוליטיקאי. במקום, הוא עשה סטאז' והתמחה במחלקת המסים של משרד עורכי הדין הגדול של אמנון רפאל. "עורכי דין בדרך כלל לא אוהבים מסים, אבל אני אהבתי את זה. חוקי המס נראו לי כמו כתב חידה ואהבתי לפתור תשבצים". הוא הפך לשותפו של פרופ' יוסי גרוס, מהמומחים הגדולים לחברות ציבוריות והיום הוא ראש משרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, הלוי, גרינברג ושות'. המשרד מנהל עסקאות ענק של מיזוגים ורכישות, גיוסי הון, מייצג משקיעים זרים, מייעץ לתכנוני מס של חברות ענק ועוד. לאחרונה, הוא גם ניהל את תהליך מכירת השליטה של צדיק בינו בחברת הדלק פז. חודק מתבקש לעתים קרובות לייעץ לחברות ציבוריות, בנקים ובעלי הון בדיונים ציבוריים בכנסת, בבתי המשפט ובתקשורת.
שעתו הגדולה הייתה כאשר פרץ המשבר הכלכלי הגדול והטייקונים החלו להסתבך בחובות אדירים לציבור הרחב. לראשונה בחייו, התבקש פרקליטם של הטייקונים להתייצב מהצד השני של המתרס ולהציב סייגים לתאוות הבצע והסיכון בשוק ההון הישראלי. "פתאום התברר שלבנקים, שהלוו מיליארדים לחברות ולטייקונים, יש בדרך כלל ביטחונות טובים, בעוד שהציבור הרחב, שהלווה להם כסף באמצעות קרנות הפנסיה, נשאר עם חובות גדולים ללא שעבודים וביטחונות", מספר חודק, "הממונה על שוק ההון באותה תקופה, ידין ענתבי, הגיע אליי להתייעצות, כיצד להגן על הציבור. ישבנו לשיחה. השמעתי לו את הביקורת שיש לי על המצב ואז הוא שאל אותי 'אתה רק מדבר או מוכן גם לעשות?'. הרגשתי שזו ההזדמנות שלי לשלם את החוב לציבור ולתקן משהו. הסכמתי לעמוד בראש ועדה ציבורית, שדנה בכללים של גופים מוסדיים הרוכשים אגרות חוב מחברות ציבוריות. הוועדה עוררה התנגדות רבה, גם מצד גופים גדולים וחזקים שהיו לקוחות שלי, גופים שאני עצמי סייעתי להם להנפיק אגרות חוב לציבור.
"כשבחנתי את המידע שהגיע לי, הבנתי שהציבור נטל על עצמו סיכונים גדולים: הבנקים לקחו ביטחונות טובים כנגד הלוואות שנתנו לחברות, בעוד שהציבור הלווה מיליארדים לחברות ללא ביטחונות ולכן ספג הפסדים גדולים ב'תספורות' שעשו בעלי ההון, שלא עמדו בחובם. לקוחות שלי איימו עלי שאם אשנה את המצב, אהרוס את שוק ההון. הגיע אלי מנהל של חברה ציבורית גדולה, שהוא עצמו היה פקיד ממשלתי בכיר בעברו, ואיים שהחברה שלו תפסיק להיות לקוחה שלי אם אשנה את הכללים. הוא התכוון לכך במלוא הרצינות והם לא עובדים איתי מאז. מדובר בחברה מאוד גדולה במשק".
מסקנות ועדת חודק אומצו במלואן על ידי אגף שוק ההון באוצר. הן קבעו סייגים וכללים להלוואות שניתנו מכספי הציבור לבעלי ההון ושינו את מדיניות ההשקעות של הגופים המוסדיים, האחראים לפנסיה ולחסכונות ארוכי הטווח של הציבור הרחב. פעילות ציבורית פחות ידועה של חודק, מתפרסמת כאן לראשונה: בשנים האחרונות, הוא נהג לכנס במשרדו קבוצה מצומצמת של בעלי עסקים, אנשי ציבור ופקידים בכירים לשעבר, לדיונים במצב המדינה והחברה. חודק וחבריו חשו שיש צורך לשנות את פני המדינה ודנו בדרכים שונות לעשות זאת. "בשלב מסוים, הבנתי שצריך לגייס כסף כדי להקים ולממן מחקר ולקבל עבודות מומחים. המטרה שלי היא להגיש לממשלה תכנית פעולה, שתשמש את כל מי שירצה באמת לעשות את השינוי. ממש לא חשוב לי מאיזו מפלגה. בינתיים לא הצלחתי לגייס את ההון הדרוש, אבל אני מוכן באופן אישי להקדיש מחצית מזמן העבודה שלי, ללא תמורה, לטובת התכנית".
ועדת חודק לא הפכה כמובן את הבורסה לבית ועד לצדיקים. לאחרונה, הגיעו לשוק ההון חברות נדל"ן הרשומות במקלטי מס ולוו מציבור המשקיעים הישראלי מאות מיליוני שקלים. עורכי דין ואנשי פיננסים הזהירו את המשקיעים על כך שמדובר בחברות שהגיעו לישראל לאחר שהתקשו לגייס הון ממשקיעים בארצות הברית והרישום במקלטי מס מפוקפקים עלול להקשות על הישראלים לתבוע את חובם במקרה של קריסה. גם משרדו של חודק היה מעורב בהנפקות כאלה: "היינו מעורבים בהנפקה או שתיים, כי אנחנו עוסקים בכתיבת תשקיפים להנפקות. אבל אני חושב שההנפקות האלה אינן נכונות ואינן ראויות, כי ברגע שיתעוררו קשיים אמיתיים, יהיה קשה למשקיעים לפעול כלפי חברה הרשומה בברמודה או באיי בהאמה. החוקים שם שונים מאוד ולא פשוטים. לא התלהבתי מהנפקות האלה."
כלומר, אתה אומר, כמו חלק מהעמיתים שלך, שאתה לא קובע את כללי המשחק, אלא רק פועל במסגרתם?
"לא, אני אומר להיפך. אני אמנם לא יהודי מאמין, אבל אני מאמין בתיקון עולם ושכל אחד צריך לפעול בתחומו המצומצם כדי לפעול לתיקון. אבל הבעיות האמיתיות הן לא אם תבוא חברה רצינית יותר או פחות לגייס הון מהציבור. התפקיד שלי הוא לשקף, במסגרת התשקיף, את הסיכונים הכרוכים בהנפקה. אני לא משתף פעולה עם עבריינים ואם יבואו כאלה למשרד שלי, לא נעבוד איתם".
אתה נחשב היום לאחד הקולות הבולטים של המגזר העסקי, נאבקת נגד ועדת הריכוזיות, ייצגת את אי.די.בי של נוחי דנקנר
"לא אומר את דעתי על נוחי דנקנר, בגלל שהוא למד איתי בבית הספר למשפטים באוניברסיטת תל אביב. נכון שייצגתי את אי.די.בי בוועדה ובאמת שהוועדה קיבלה המלצות להפחתת הריכוזיות. מה יצא מזה? בבנק ישראל דיברו על משפחות שלוקחות מהציבור פרמיות של עשרות אחוזים בזכות השליטה הריכוזית במשק, אבל מחקר של פרופ' שרון חנס מהאוניברסיטה העברית הראה שזה לא נכון והמחירים העודפים הם קטנים מאוד בהשוואה לעולם. עכשיו אנחנו תקועים עם שוק משותק. משקיעים זרים לא רוצים להשקיע בחברות ישראליות, פסי ייצור עוברים לחו"ל ומפעלים חדשים לא נפתחים".
כל חברות ההייטק הגדולות בעולם פועלות בישראל ומחזיקות מרכזי פיתוח, אבל הן כמעט לא משלמות כאן מסים ואתה הבעת תמיכה בהמשך הפטורים
"צריך לפעול בתבונה. החברות האלה פועלות בישראל, אבל מרוויחות מהשוק המקומי מעט מאוד כסף במושגים שלהם. אנחנו לעומת זאת, זקוקים להן בשביל הפיתוח הטכנולוגי. אנשים שעובדים בחברות האלה יוצאים ומקימים סטארט-אפים, שמכניסים לנו הון. בכל העולם מתמודדים על הבאת החברות הגדולות ומציעים להן הטבות. למה אנחנו צריכים למהר ולשנות את הכללים? בינתיים, האיחוד האירופי מתמודד עם בעיית המיסוי עליהן ואנחנו יכולים להמתין ולהחיל על החברות הזרות את כללי האיחוד האירופי".
אתה מבין את הזעם הציבורי והביקורת כלפי תופעת הטייקונים, שכר המנהלים הגבוה וה"תספורות"?
"הזעם הציבורי התעורר כלפי השלטון, כשעברנו בצורה חדה ממשטר סוציאליסטי באופיו לניאו-ליברליזם, שהגדיל את הפערים והשאיר מאחוריו חללים. אבל אז השלטון הפנה את הזעם לכיוון המגזר העסקי. לפני חמש שנים ראיתי בטלוויזיה את מנהיגי העולם בכינוס הכלכלי של ה-G20, שדן בשכר המנהלים הבכירים. אז הבנתי שהחלה ההטייה וראיתי שאצלנו עשו בדיוק אותו דבר. היטו את המחאה לכיוון הטייקונים. כי מה אפשר להגיד לאנשים שלקחו מהם תקציבי בריאות ורווחה והיטו אותם להצלת בנקים ומוסדות פיננסיים? אם הפוליטיקאים ייטלו על עצמם את האשמה, הציבור יזרוק אותם. אם הם יאשימו את הרגולטורים, שומרי הסף שנרדמו בשמירה, גם אז תהיה זו אחריות הפוליטיקאים שמינו אותם".
אבל אצלנו לא הצילו מוסדות פיננסים והמחאה הציבורית הייתה לא פחות חריפה
"אצלנו פרצה המחאה החברתית בעיתוי שלא צפינו אותה מראש וגרמה לנזקים גדולים. הגורם לכך היה הפערים הגדולים, שאי אפשר יותר לחיות איתם ואנחנו חייבים להתכנס למקום מאוזן יותר".
ייצגת את הבנקאים במאבק נגד הגבלת שכרם
"ייצגתי את איגוד הבנקים. שבוע לפני ההצבעה נאבקתי בעיקר בסעיפים הרטרואקטיביים בהפחתת השכר ובית המשפט אימץ את עמדתי במלואה. לא התנגדתי עקרונית להגבלות השכר, אבל חשבתי שאפשר היה לעשות זאת אחרת. אפשר היה לבקש מהבנקאים לקבל על עצמם מגבלות שכר ולהזהיר אותם שאם לא יקבלו החלטות בתוך 12 או 18 חודשים, הכנסת תקבע את הכללים בחקיקה. יש גם בעיה בזה שהחוק חל רק על המגזר הפיננסי. למה להפלות אותם? רק בגלל שהם מנהלים כספים של אחרים? מה שיקרה הוא שאנשים טובים יעדיפו ללכת למגזרים אחרים, שם אין תקרת זכוכית שכר ואנחנו נקבל בבנקאות מנהלים בינוניים. אמרתי לכחלון שאין צורך למהר. תראה מה הוא עשה בענף הסלולר. קיבלו שם החלטות חדות, המחירים ירדו, אבל אלפי צעירים איבדו את עבודתם וההשקעות בתשתית ירדו. כחלון אמר לי שאני לא מכיר את השדה הפוליטי. כשיש אפשרות, צריך לקבל החלטה מהירה ולפעול עד הסוף. אחרת, הכול מתמסמס".
חשבת פעם כיצד הגענו בשנים האחרונות לגל קריסות אדירות של טייקונים וחברות כמו אי.די.בי של נוחי דנקנר, החברות של מוטי זיסר, אליעזר פישמן, אולי גם אפריקה ישראל של לב לבייב? אתה מוצא מכנה משותף?
"הגורם המשותף הוא חברות ואנשים שלקחו מהציבור ומהבנקים חובות של מיליארדי שקלים, בלי ביטחונות מספיקים ובסוף התברר שהם לקחו סיכונים גדולים מדי ולא יכלו להחזיר אותם. קרו דברים לא צפויים, כמו הרפורמות בשוק הסלולר ומחאת המחירים, שהקשו על החברות לשלם דיבידנדים שיחזירו את האשראי. הבנקים והגופים המוסדיים שנתנו להם את האשראי הזה ידעו שמדובר בסכומים גדולים, אבל סמכו על החברות והמנהלים שיהיה בסדר והם יסתדרו איכשהו. זה לא קרה".
כמו לפני מלחמת יום הכיפורים, כשראינו מה קורה, אבל חשבנו שיש על מי לסמוך?
"כן, מבחינות מסוימות, זה מזכיר את המצב שלפני המלחמה ההיא".
