פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      וילה של 350 מ"ר עם בריכה: הכירו את שכונות היוקרה של ערביי ישראל

      לא סביון ולא קיסריה, אלא אום אל-פאחם, שפרעם, נצרת ובאקה אל-גרבייה. העשירים מבין ערביי ישראל בנו לעצמם אזורי פאר בערים הצפופות לרוב, כאשר המחירים יכולים להגיע גם לעשרה מיליון שקלים לבית: "לכל אחד יש את הפנטזיה שלו והוא מנסה לממש אותה". צפו בבתי היוקרה

      וילה של 350 מ"ר עם בריכה: הכירו את שכונות היוקרה של ערביי ישראל
      צילום: יותם רונן, עריכה: רן צימט

      סיורים ליליים של חברות שמירה פרטיות, מצלמות אבטחה המוצבות בכל פינה ובתים במיליוני שקלים, עם בריכה וחצר ענקית. הכתבה הזו לא עוסקת בסביון, קיסריה או הרצליה פיתוח. אלא, תתפלאו אולי, דווקא באום אל-פאחם, שפרעם, נצרת ובאקה אל-גרבייה, ערים שנתפסות בעיני רבים כחלשות, צפופות ומשעממות, אבל כוללות כמה משכונות היוקרה המרהיבות של ערביי ישראל, שכונות שרחוקות אמנם מגודלן של סביון וקיסריה, אך בכל הנוגע לפאר ויופי, יש להן הרבה במה להתגאות.

      למשל שכונת אל-דרדס, שבמערב באקה אל-גרבייה בצפון השרון. במרחק פסיעה מהיציאה לכביש 6 גרים כל המיליונרים והטייקונים של באקה: אנשי עסקים, עורכי דין, רופאים ואפילו שר לשעבר, איש מפלגת העבודה ראלב מג'אדלה. האדריכל רג'אא'י אבו קישק, שתכנן בתים רבים בשכונה, לוקח אותנו לסיור באחוזתו המרהיבה של איש עסקים מקומי, היושבת על שטח של 350 מ"ר ומורכבת משלוש קומות, גג, מרפסות, חצר ענקית ובריכה.

      "הבתים כאן הם בתים פרטיים, כאשר לכל אחד יש את הפנטזיה שלו, אותה הוא מנסה לממש", מסביר אבו קישק, "האנשים שגרים פה הם ממעמד גבוה, עובדים לרוב במקצועות חופשיים ומרשים לעצמם להשתולל. הבית הזה, לדוגמה, נראה עוצמתי. גם אם מסתכלים מרחוק וגם מקרוב. גם בעיצוב הפנים בבית השתמשנו בחומרים הכי יוקרתיים שייבאנו מחו"ל: שיש, חיפויים למקלחות, גופי תאורה. הלקוח כאן רצה משהו שונה ומיוחד ועזרנו לו להגשים את זה".

      שכונה נוספת היא נמסאווי, השוכנת בעיר הערבית הגדולה בישראל, נצרת. השכונה, שהתרגום המילולי של שמה הוא "השכונה האוסטרית", על שם בית החולים האוסטרי ששכן במקום, גובלת בנצרת עילית. "בית החולים החליט למכור את האדמות, אך לפני שמכר אותן הוא עשה דבר חכם: תשתיות. לכן בשכונה הזו יש מדרכות, תאורה, ניקוז וכבישים", מספר המתווך הנצרתי הוותיק, נעמה נסיר, "באו לפה אנשים אמידים וקנו. בהתחלה המחירים היו סבירים, אך ככל שחלף הזמן הם קפצו והיום זו אחת השכונות היוקרתיות בנצרת: בגלל התשתיות, בגלל הנוף ובגלל הקרבה לנצרת עילית".

      "האנשים שגרים פה מבוססים מאוד", הוא ממשיך, "הם לא רוצים לגור בנצרת למטה, כי צפוף שם מדי. הבתים כאן מושקעים מאוד והמחירים בשמיים. אמנם אין הרבה תנועה של מכירות, כי אנשים קנו ובנו להם ולילדיהם, אבל לא מזמן הייתה כאן וילה שהבעלים ביקש עליה שמונה מיליון שקל וקיבל הצעה למכור בשישה מיליון שקל. הוא לא מכר בסופו של דבר, אבל התברר שהמחירים כאן נעים בין חמישה לעשרה מיליון שקל. תושבי השכונה הפכו אותה לשכונה סגורה, דבר שבקושי קיים במגזר הערבי. בשל היותה שכונה סגורה, היא מאוד יוקרתית, שכן אין מעבר של אנשים אחרים דרכה".

      סיפורה של שכונת א-ט'הר, שבאום אל-פחם, מעט שונה. גם היא נחשבת ליוקרתית ויפה, אך לא רק אנשים מבוססים מתגוררים בה. לפני כמה שנים הוציאו מינהל מקרקעי ישראל והעירייה מכרז נדיר, שהגריל בין תושבי העיר כמה עשרות מגרשים. תושבים מכל חלקי העיר ניגשו למכרז. מי שזכה, בנה את ביתו בשכונה. "השכונה מכילה עירוב של אנשים שונים, מגילאים שונים, שעובדים בעבודות שונות ואפילו משכונות שונות", מספר תושב השכונה, עו"ד ג'מיל ג'בארין, "אם בעיר עצמה, אדם ממשפחת אגברייה התגורר בשכונת אגברייה ואדם ממשפחת מחאמיד התגורר בשכונת מחאמיד, הרי שבשכונה הזו גרים אנשים מכל המשפחות, שזכו במכרז בדין".

      "לאור העובדה שזו שכונה יחסית חדשה, עם ערבוב של אנשים מכל השכונות ומכל המשפחות, החיבור בין השכנים קצת רופף. בניגוד לשכונות שמהן באנו, שם הכרנו כל שכן ושכן, בשכונה הזו אנחנו פחות מכירים את השכנים שלנו. אז יש כאלה שבשל כך מתלוצצים ומכנים את השכונה שלנו 'השכונה של האשכנזים'".

      שכונות יוקרה ערביות בארץ, אוקטובר 2016 (יותם רונן)
      בתים בשווי מיליוני שקלים (צילום: יותם רונן)

      מה שמשותף לתושבים באותן שכונות יוקרה, הוא שבמקום לחכות שנים על גבי שנים עד שהמדינה או העירייה תדאג להם, הם החליטו לסמוך רק על עצמם: הם סללו כבישים, בנו מדרכות, הקימו עמודי תאורה, הציבו מצלמות אבטחה ובחלק מהשכונות, התושבים אפילו משלמים סכום חודשי למוקד פרטי, ששומר עליהם במהלך הלילה. בדיוק כמו בסביון ובקיסריה. בשכונת א-ט'הר מתגאים בוועד השכונה החדש שהקימו: "יש בוועד חברים, יש יועץ משפטי, אנחנו עורכים ישיבות על מנת לשפר את מצב השכונה מבחינת ביטחון, רווחה וכו'".

      כלומר, יש פריצות לבתים בשכונה?

      "כן. פורצים לבתים, גונבים גם מכוניות. השכונה הרי נראית מהודרת ויפה, לכן היא מושכת אליה עברייני רכוש".

      ביקרנו גם בשכונת ט'הר אל-כניס, בשפרעם. גם השכונה הזו נמצאת באזור לא צפוף בעיר, גם כאן הסביבה מטופחת וגם היא משופעת באנשי עסקים, רופאים ועורכי דין, שהשקיעו מיליונים ובנו לעצמם בתים מרהיבים ביופיים. מה שבכל זאת מייחד את השכונה הוא שמה. לפי הסיפורים, השכונה הזו הייתה הגב והשומר של בית הכנסת בשפרעם. לכן השם שלה הוא "ט'הר אל-כניס", כלומר "הגב של בית הכנסת". אם עומדים בבית הכנסת בשפרעם, אפשר לראות אותה ברקע, בגב.

      "השכונה התחילה להתפתח בסוף שנות השמונים", נזכר עו"ד איבראהים בחוס, תושב השכונה. "עד אז לא היה חשמל ולא היה ביוב או תשתית. אנשים התחילו לרכוש קרקעות. המחירים היו סבירים והתחילו לבנות. מאז, היא מתפתחת להיות שכונת יוקרה. רוב הבתים הם בתים פרטיים, שנבנו על ידי אנשים פרטיים. זו שכונה יפה, שקטה ומטופחת, וגרים בה אנשים בעלי מקצועות חופשיים. היא די גדולה ומונה למעלה מ-1,000 נפשות כיום, רובם גרים בשכנות טובה אחד עם השני".

      לדברי בחוס, גם בשכונה הזו חל זינוק דרמטי במחירים. "לפני 20 שנה, חצי דונם קרקע פרטית היה עולה כ-20 אלף דולר. היום אתה קונה את אותו שטח בכמה מאות אלפי דולרים יותר. המחירים עלו והבועה משפיעה על דור שלם של צעירים, בשפרעם ובמגזר הערבי כולו. גם בשכונות אחרות במגזר, מחיר של חצי דונם יכול להגיע בקלות למיליון שקל, בלי שבכלל דיברנו על עלות הבנייה".

      צריך לזכור: שכונות היוקרה בערים הערביות הללו הן רק חלק קטן וממש לא מייצג של היישובים במגזר הערבי. רוב ערביי ישראל חיים ביישובים צפופים, בשכונות די מוזנחות וברמת חיים נמוכה יחסית. הם רק יכולים לחלום לגור בבתי יוקרה ששווים מיליונים. אם תשאלו את האדריכל רג'אא'י אבו קישק, אגב, הוא יספר לכם שהוא בכלל מעדיף בית צנוע על פני יוקרה. ומה החלום הגדול שלו? "אני כבר שש שנים עובד כאן בבאקה אל-גרבייה. אחרי שעשיתי כמה פרויקטים כמו הבית המדהים הזה, מבחינתי עשיתי את שלי. אני מרגיש שהגעתי לשיא".

      שכונות יוקרה ערביות בארץ, אוקטובר 2016 (יותם רונן)
      משלמים סכום חודשי למוקד פרטי, ששומר במהלך הלילה. בדיוק כמו בסביון ובקיסריה (צילום: יותם רונן)