הכתבה פורסמה לראשונה ב-7 באוקטובר 2016, ופורסמה מחדש לציון 30 שנים לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד.
זה יכול היה להיות עוד מפגש חברים שנזכרים בערגה בחוויות טירונות ממרומי גיל 60. אבל עבור חבורת הטייסים, שמציינים 40 שנה לגיוסם לצבא, המפגש שערכו בסוף השבוע בבית מלון בטבריה היה הרבה יותר מכך ציון 30 שנה ליום שבו חברם נטש את מטוסו מעבר לקווי האויב, ולא שב. הציבור מכיר אותו כסגן-אלוף רון ארד, אבל עבורם הוא "צ'וקו", החבר המפוזר והתלמיד המבריק מאוהל מספר 1 בקורס טיס מספר 87.
במהלך המפגש היה ארד ל"נוכח-נפקד", כפי שהגדיר זאת חברו אוהד אורן. מה שהעצים את התחושה הייתה ההקראה המשותפת של היומן שכתבו פרחי הטיס שהתגוררו באותו האוהל, ובו לקח ארד חלק מרכזי. "זהו פצע שעדיין מדמם. במפגש הזה יש כיסא אחד שנותר ריק", אמר חבר נוסף, רונן מירב.
את פגישת בוגרי הקורס יזם יעקב אמסלם, בן למשפחה ותיקה בטבריה ובעל חברת תיירות ובית מלון. אחד מעובדיו, מספר סיפוריה של טבריה, חיים חצב, שמע במקרה מאמסלם על היומן שכתבו והפציר בו להיפגש עם חברי העבר להקראה משותפת. אמסלם הרים את הכפפה, ואסף את חבריו ובנות זוגם שנקבצו לבית המלון שלו בטבריה. "המפגש המחיש לי כי מה שעובר עליי, עובר גם על השאר", סיפר.
זו קבוצה של תשעה גברים, ובהם רופא, טייס באל על, בעלי חברות, אנשי עסקים, אנשים שחשים מחויבות עמוקה לחברה הישראלית ויש מהם גם מי שהקימו מיזמים חינוכיים וחברתיים משמעותיים. מהשיחות הארוכות שניהלו בסוף השבוע, עלה געגוע עמוק ל"צ'וקו", מי שהיה לדמות מרכזית באוהל מספר 1, אוהל שבו לנו 12 נערים עם חלומות לענוד כנפי טיס. שבעה מתוכם הגשימו את החלום. "צ'וקו" היה אחד מהם.
איציק אורבך, אחד מדרי האוהל, היה זה שיזם את רעיון היומן. "לקחתי מחברת צה"לית, כמו אלו ששימשו אותנו בלימודים, והתחלנו לכתוב בה חוויות מהקורס. זו תקופה שבה אתה נמצא בתנאים פיזיים לא קלים, לחץ של לימודים, טיסות, עבודות רס"ר. הכול בעומס גדול. בכל יום חווינו חוויות ייחודיות ועלה בדעתי לכתוב מעין ספר זיכרונות שיישאר לנו אחרי שנתפזר", סיפר.
מזי חצב, במאית מטבריה, התנדבה לסייע בהמחזת המערכון שכתב ארד. היא אמרה כי המחברת ריגשה אותה מאד כשקראה בה. "ראיתי בה תום, שובבות, משחקי נעורים והומור", סיפרה. "טייסים הם אנשים חדים, מדוייקים ובזמן קורס הטייס הם מצויים בלחץ גדול, דרישות גבוהות ועומס בלימודים. המחברת כנראה היתה מעין פורקן למתח הזה".
היא גם הצביעה על מעין נבואות שהתגשמו, כמו תיאורו של אמסלם בידי ארד כ"סוחר אמיד מטבריה, בעל חוף, מלון בדרך...". ואכן, לאחר שהשתחרר משירות הקבע הקים יעקב אמסלם חברה שהפכה עם השנים לאחת מחברות הנסיעות המובילות בישראל וכפי ש"הובטח" ביומן, גם הקים בית מלון.
"אני לא מבולגן - אתם לא מבינים את הסדר שלי"
הנערים חדורי המוטיבציה התגייסו לצבא בחודש אוקטובר 1976. צה"ל היה אז צבא שליקק את פצעי מלחמת יום הכיפורים, רק שלוש שנים קודם. מבצע אנטבה, שהתרחש שלושה חודשים לפני גיוסם, זקף קצת את קומתו של הצבא וחיזק גם את יוקרת חיל האוויר. החלום להיות טייסים, גיבש את החבורה הצעירה. לדברי אוהד אורן, "נוצר שם הווי מיוחד. במחברת מתוארות הדמויות השונות ברוח הומוריסטית. מרביתה נכתבה בידי רון, חלק אחר על ידי איציק אורבך וקצת על ידי ערן אפרת, 'הקיבוצניק'".
"לכל מאן דבעי", פותח ארד את היומן ב-24 בינואר 1977. "קודם כל אני שמח להיות הפותח את המחברת וחוץ מזה אני רוצה לפרסם מספר הכחשות". בין השאר, הוא מדגיש כי הוא מהוד השרון ולא מכפר סבא, מציין כי הוא לא במערכת יחסים ידידותית עם הרס"ר יואל, כפי שפרסמו בשמו, ומתעכב על ויכוח הומוריסטי שניכר כי ליווה את החבורה זמן רב: מי טובים יותר, בוגרי הפנימייה הצבאית בתל אביב, עליהם נמנה ארד, או דווקא יוצאי הפנימייה מחיפה.
ארד גם פונה לאמסלם ומבהיר כי לא הוא העלים את מכנסי הג'ינס שלו, אותם מכנסיים שעליהם יכתוב בהמשך מערכון. "אני לא מפוזר - מתי תבינו?", הוא מסיים את ההקדמה למחברת ומוסיף: "אתם פשוט לא מבינים את הסדר שלי!!!".
בהמשך, מתארים חברי אוהל מספר 1 איש את רעהו. "רון ארד: (צ'וקו, מלשון צ'וקומוקו). שמו אכן מרמז על טיבו. משתייך לחבורת הפנימיונים. למעשה הוא סמל הפנימיונים", נכתב. "ומדוע כולם מפוזרים אך הוא מפוזר מכולם, ידו בכל וכל-בו נמצא מתחת למיטתו... עדיין לא הצלחנו לחנכו לסדר ומשמעת ונראה כי המשימה היא בלתי אפשרית, ימים יגידו..." מאוחר יותר, הוסיף ארד בסוגריים הערה בכתב ידו: "עדיין בלתי אפשרית".
במשך 26 שנה הייתה המחברת מאופסנת בבית הוריו של אורבך. לפני 13 שנה, יצאו חבריו של ארד למסע מחאה על כך שהשבת חברם ירדה מסדר היום. הם צעדו אז מבסיס רמת דוד למשכן הנשיא בירושלים. אורבך נזכר במחברת ונסע להוריו, שם מצא אותה והביאה למסע. לדבריו, בסיום הצעדה הציג את המחברת בפני תמי ארד והגיש לה אותה. היא ביקשה שישאיר את המחברת בידיו והוא יהיה זה שייתן אותה לרון בשובו הביתה. המחברת עדיין אצל אורבך, וחבריו מבינים כי כנראה תישאר אצלו.
"כשקרה מה שקרה עם צ'וקו זה תפס אותי למשך הרבה שנים בלילות. ביום אתה עסוק ומוטרד, אבל בשקט של הלילה הדמות שלו שבה ועלתה ותפסה מקום משמעותי בחיי", סיפר אורן. "אני רואה בעיני רוחי תמונות שלו. זה ליווה אותי לילות רבים". חולצה שחילקו בעבר לציון נפילתו של ארד בשבי, הפכה למשמעותית במיוחד עבורו. "היא מייצגת עבורי מעין פרספקטיבה כמה החיים חשובים".
גם עבור רונן מירב, ארד נותר דמות חשובה עד היום. "המחברת צובעת אותו בצבע של הווי של תחילת הקורס, אבל היו בו הרבה יותר גוונים ויכולות", אמר. הוא סיפר כי בין החלק הראשוני של הקורס לחלק השני הוא חלה ואושפז. "הייתי מוטרד שישעו אותי מהקורס הצטרפתי באיחור ניכר, כולם כבר היו בניווטים ואני לא עמדתי בקצב. לקחתי את צ'וקו הצידה והוא ישב אתי לילות ארוכים, מחזיק מפה ומלמד אותי", סיפר. מירב זוכר יכולת יוצאת דופן של ארד ללמוד ציר ניווט וגם לדעת להנחיל את דרך הלימוד: "הוא היה מצביע במפה על עיקול בוואדי ואומר: 'אתה רואה, אתה נכנס לכאן ואחרי דקה ועשרים יש סלע גיר, אתה תראה כתם לבן'. וכך בדיוק היה. בזכותו עברתי את ה'בסיסי' (החלק השני של הקורס, א"א)".
סיפור הג'ינס בשלוש מערכות
אמסלם מרגיש עד היום את הריקנות שהותיר אחריו ארד. "המפגש עורר בי הרבה זיכרונות ורגשות וצביטה בלב", אמר. "מאז יום נפילתו של רון בשבי, באוקטובר 1986, אין שבוע שאני לא חושב עליו. הוא מלווה אותי כל הזמן. אני מתגעגע אליו. מתגעגע לשנינות שלו".
משהו בקשר בין השניים הביא את ארד להפוך את אמסלם ל"גיבור" המערכון המשעשע שלו נתן את הכותרת "סיפור הג'ינס (מחזה בשלוש מערכות)". לאמסלם אבדו מכנסי ג'ינס Levi's, שנחשבו ב-1976 לפריט לבוש ייחודי. האצבע המאשימה כוונה לעברו של ארד, שנודע בבלגן ששרר סביב מיטתו ומתחתיה.
עבור ארד, שלדברי אורבך היה "בחור עם ראש מתמטי מדהים, הנבון ביותר מביננו, מבריק ובעל יכולת ניתוח", המחברת הייתה המקום להפגין את ההומור והשנינות שלו. בין המערכות הוא כתב "ניתוחים ספרותיים". כך, למשל, הוא "מנתח" את המערכה השנייה: "זוהי המערכה הדרמטית במחזה, כששני שחקנים בולטים בה: ארד ואמסלם. אמסלם בולט בגעגועיו למכנסיים ואילו ארד בולט בכמיהתו לקיטבג. שני המומנטים האלו משתלבים באמצעות מכנסי הג'ינס. היסוד הדרמטי והטרגי בולטים במחזה זה, לעומת היסוד הלירי שמתבטא בחזרתם השלווה של חברי האוהל מהחופשה".
אחרי שציין "ירידת מסך" בסוף המערכה השנייה, כתב: "מחיאות כפיים בקהל. פה ושם רואים מישהי מוחה דמעה". בסיום, אחרי שהמסך יורד, כתב ארד: "מחיאות כפיים סוערות, מסך עולה - השחקנים חוזרים לבמה, מעריצים רודפים אחרי השחקנים בבקשות אוטוגרפים".
ל"מחזה" הוא צירף גם ביקורות פיקטיביות. "ביקורת מדורי הספרות והתיאטרון: משכיל, מרגש, מרתק. הצגה חובה למשכיל שבינינו!!!", כתב, וציטט את "א. זבלני". בביקורת שיוחסה ל"ג. פלספני" נכתב: "הצגה שאסור להחמיצה... דרמה מרתקת. משחק נפלא של אמסלם".
אחרי סיפור הג'ינס, יצא היומן להפסקה, והסתיים בשני עמודים שכתב ארד ב-23 באפריל 1977. קבוצת החיילים הגיעה אז לנפוש במשך יומיים בטבריה, ב"מלון חוף רון", השייך למשפחתו של אמסלם. פרחי הטייס התפזרו למגמות השונות בקורס, "אבל עדיין הקשר הדוק", ציין ארד במחברת. "בילינו יומיים בחוף רון והיה 'לא נורמלי' כדברי כולם", כתב בעמוד האחרון.
בסוף השבוע, אחרי 40 שנה, שוב נפגשו החברים אצל אמסלם בטבריה. בשבת בביתו, לא רחוק ממלון חוף רון, הם ישבו וקראו ביומן, צחקו לזכר המחזה ואף שחזרו קטעים ממנו. תערובת של נוסטלגיה מהולה בצחוק ובעצבות על חבר שחסר להם כבר 30 שנה. הם שרו את השיר שהקדישו אהוד מנור ובועז שרעבי לרון ארד ונפרדו איש-איש לביתו.
את היומן סיים ארד בדברים: "אנחנו מקווים להיות מאוחדים ולהמשיך לכתוב דברים נוספים במחברת זו, ואפילו ערן אפרת - שוב יוצא דופן - הבטיח לכתוב את משפט הבכורה שלו במחברת. מה שלא קורה - אנחנו לא סוגרים עניין. אוהל 1 חי וקיים. צ'וקו".