"איך בחורה שיודעת שרצחתי תאמין בי?": להיכנס לראשם של עבריינים

"בפעם הראשונה שנתקלתי באוכלוסייה הזו, היו לי ימים לא פשוטים. אני זוכרת שלקחתי את זה איתי הביתה, וחלמתי על זה, וקמתי עם זה והיה לי קשה", כך סיפרה שלי גינת, עובדת סוציאלית ומנהלת המחלקה הטיפולית לעברייני מין בכלא מעשיהו, שם מרצה את עונשו, בין היתר, גם הנשיא לשעבר משה קצב. לדברי גינת, "חשבתי שלא אהיה מסוגלת להתמודד, אבל אולי דווקא בגלל שהיה לי קשה החלטתי לא לוותר".

"זה תהליך שמבוסס על הרבה אמון – שלהם בנו, ושלנו במטופלים", הסבירה גינת את בחירת המקצוע הלא שגרתית, "זה לא פשוט, אבל בשנתיים האחרונות שאני במחלקה, עברנו דרך לא פשוטה, ואני מצליחה לראות בהם צדדים אחרים שאני מאמינה שהחברה לא רואה". לדבריה, "יש על זה ביקורת מצד החברה - איך את מטפלת בעברייני מין? איך אפשר לגלות כלפיהם אמפתיה?". היא הבהירה: "קודם כול, אני לא רואה אותם בתור עברייני מין, אלא בתור בני אדם. אנחנו עושים הפרדה בין העבירות האישיות של הנאשם ואנחנו לא שוכחים לרגע שהוא ביצע עבירות מין, אבל אנחנו מנסים לעזור לו להבין מה גרם לו לבצע את העבירות".

שירלי סולומון גם היא עובדת סוציאלית, המוצבת בכלא הנשים נווה תרצה. "כל עבודה סוציאלית היא עבודה עם הרבה רגש ואינטואיציה מקצועית, אבל כשעובדים עם נשים, הרגש כל הזמן פועל בעוצמות גבוהות", סיפרה. "האסירות מתמודדות עם המון טראומות, עם עבר שהוא לא פשוט, עם חיים שלמים שהן עברו לפני, חיים מורכבים. הכלא הוא רק איזושהי נקודה בזמן עם כל ההיסטוריה שמאחוריהן והעתיד שלפניהן. שום אישה, כשהיא קמה בבוקר, לא רוצה לסיים את היום שלה בנווה תרצה".

"אני חושבת שלכל בן אדם שנכנס לכלא, לא רק אישה, יש אובדן מאוד גדול של הזהות", הבהירה סולומון. "אתה מקבל מספר אסיר, אתה מקבל מדי אסיר, אתה מאבד את הפרטיות שלך ואת החירות שלך. אתה חולק חדר עם עוד אסירים יכולת הבחירה שלך קטנה בצורה משמעותית, אתה מאבד מקום עבודה וקשר עם המשפחה ועם הילדים. יש אובדן גדול בכל תחומי החיים וזה לגמרי מצב שהוא משברי".

סולומון הוסיפה כי "לנשים, מצד אחד, קשה יותר כי הן מגיעות ואומרות, 'אבל רגע, אני מטפלת באימא שלי בחוץ, ומה יהיה עכשיו, ומי יטפל בילדים'. יש כל הזמן את התפקידים האחרים על הכתפיים. מצד שני, יש נשים שבשבילן הכלא מהווה הצלה, הוא מהווה הגנה". לדבריה, "אם הן באות ממערכות יחסים מתעללות, אם הן חשופות לפגיעות מיניות, להזנחה הורית בתור ילדות ואחר כך כמבוגרות, אז פתאום בכלא זה נפסק והחומות האלה הן גם שומרות, לא רק כולאות".

פזית הסל-ארליך היא קצינת שיקום בכלא השרון. אליה מגיעים אסירים שנשפטו לתקופות מאסר ארוכות, כולל רוצחים, ונמצאים בחלק האחרון של תקופת המאסר, בישורת האחרונה לפני שחוזרים לקהילה ומשתלבים בתעסוקה מחוץ לבית הסוהר. "אני לא במקום של לשפוט אותם, קטונתי", הסבירה הסל-ארליך. "אחרי 20-15 שנה בכלא הם בשלב אחר, לא אותם אנשים שהיו כשנכנסו. יש לי אנשים שנכנסו בגיל 20, היום הם כבר בני 40 ויותר. השנים עושות את שלהן".

קצינת השיקום התייחסה לתהליך השיקום שעוברים האסירים, והסבירה כי "היום אסירים מבינים שכדי שלקבל שחרור מוקדם או חופשות, הם צריכים לנצל את תקופת המאסר לטיפול, והרבה פעמים הם באים לקדם אינטרסים משניים. אבל תוך כדי, זה דורש מהם לעשות עצירה ולחשוב". לדבריה, "ההתייחסות היא קודם כול לכך שהם אנשים. מעבר לזה שהם רוצחים, היו להם גם חיים לפני וגם חיים אחרי. אם הם מודים בעבירה, יש איך לעזור להם, אבל אם אסיר אומר שאין בעיה והוא חף מפשע - לא שופטים אותו, הוא רשאי להחזיק בדעתו, אנחנו פחות יכולים לעזור לו".

הסל-ארליך תיארה את תהליך קבלת האחריות של האסיר, ראשית על ביצוע העבירה עצמה, ולאחר מכן "אחריות יותר מעמיקה וחיבור רגשי לסבל שגרם, לנזק לקורבן עצמו, לטרגדיה שגרם לקורבן עצמו, ואז למעגלים הנוספים של הקורבן, המשפחה שלו למשל". היא הסבירה כי "רק אחרי שאנחנו מדברים על גם הקורבן וגם הסביבה שלו - אנחנו מסתכלים עליו. הנטייה הראשונית שלהם היא להסתכל על עצמם כקורבנות שהולכים לרצות שנים ארוכות של מאסר, והרבה פעמים הם נוטים למזער את מה שעשו. התפקיד שלנו זה קודם כל לחבר אותם רגשית". לדברי הסל-ארליך, חלק מתפקידה הוא "לתת לגיטימציה לגברים לבטא רגש. לומדים שגם גבר יכול להגיד שקשה לו, שהוא מפחד - וזה בסדר".

"היציאה החוצה היא הזדמנות שלהם להיתקל בתגובות של הסביבה", הוסיפה הסל-ארליך, "הם עובדים עם אזרחים ששואלים אותם על המאסר. הם חוששים מזה. הרבה פעמים עולה בקבוצות שרבים מהם רוצים להקים משפחות, להתחתן ולהביא ילדים. הם תקופה ארוכה בבית סוהר, וכשהם מסתכלים החוצה הם רואים שאנשים קרובים אליהם הקימו משפחות וגדלו, והם הוקפאו תקופה ארוכה". לדבריה, "הרבה פעמים עולה הנושא של זוגיות - איך בחורה שיודעת שאני מרצה מאסר על רצח של בת זוג תוכל לתת בי אמון?".

גינת הוסיפה כי "הרבה פעמים בתחילת המאסר או בשלבים הראשונים - ויש כאלה שלאורך כל המאסר - מרוכזים במחיר שהם משלמים, שהמשפחות שלהם משלמות, שהקריירה לא התפתחה ולא רואים את הילדים גדלים והזוגיות שאין להם בתוך הכלא. יש כאלה שיותר חשוב להם האגו שלהם". היא הבהירה כי "מטופל שעושה תהליך טיפולי אמיתי, מצליח לראות את המחיר שהקורבן משלמת והמשפחה שלה".

"זה נשמע אולי קצת לא מחובר, אבל במיוחד עם עבירות מין, בשונה מעבירות אחרות כמו פגיעה ברכוש או סמים, יש קורבנות", הבהירה גינת. "כשאני מטפלת בעבריין מין ומסוכנותו המינית פוחתת, אני יודעת שזה ימנע קרבנות בחוץ, וזה מה שעומד לנגד עיניי. גם כשאנחנו, כגורם מקצועי, ממליצות על חופשה של אסיר, גם אם זה לכמה שעות, תמיד לנגד עיני עומדים הקורבנות בחוץ". לדבריה, "כשאני רואה ברחוב או בגן שעשועים ילדים, אני יותר מחפשת בעיניים אנשים שאני תופסת כעברייני מין או פדופילים. אני בשני כובעים כל הזמן. יצא לי במקרה לפגוש אסיר, שאני יודעת שהוא פדופיל, בפארק ציבורי, ואני יודעת שהוא לא אמור להיות שם. כמובן שבאותו רגע עשיתי את מה שצריך לעשות, התקשרתי למפקחים, למשטרה ולשב"ס. אני תמיד חושבת על ילדים שעלולים להיפגע ונשים שעלולות להיפגע".

זה שונה אצל נשים?

סולומון: "אני חושבת שנשים יותר לוקחות על עצמן אחריות למצב שהן הגיעו אליו. לא רק לוקחות אחריות על העבירה שהן ביצעו, הן גם לוקחות אחריות על כל המצב - מה קורה עם הילדים שלהן? מה קורה עם המשפחות? מה קורה בחוץ?".

אתן עובדות עם אנשים שביצעו עבירות חמורות מאוד. אין רגעים שקשים לכן במיוחד?

הסל-ארליך: "ככל שהסיפורים יכולים להיות קרובים למשהו שקרוב לסיפור החיים שלי, זה יותר נוגע. אני זוכרת עבריין תעבורה שדרס שני ילדים שהיו בדרך לאימון ג'ודו. הבן שלי בגיל דומה למה שהוא תיאר, וישר קפצה לי התמונה שלו עובר במעבר החצייה, זה היה יכול להיות גם הוא. אבל אתה עושה את ההפרדה, ולא נכנס למקום הזה".

סולומון סיפרה כי הייתה בחתונות של אסירים בתוך בית הכלא. "חתונה בכלא דומה לחתונה בחוץ, בלי האלכוהול ועם פחות מוזמנים", הסבירה. "הם לובשים בגדים של חתן וכלה". לדברי גינת, "זה מרגש ומעציב ביחד. זה מרגש, כי זו סיטואציה מרגשת, וזה קצת עצוב לראות בחורה בשמלת כלה שבאה עם אימא שלה ועוד שתי חברות, עם מעט מוזמנים ושרובם הם אנשי שב"ס".

"כשזה לא מישהו מבחוץ, וזה אסיר ואסירה ושניהם שפוטים למאסרים ארוכים, הם מבינים אחד את השנייה ומהווים גורם תמיכתי לאורך המאסר", הוסיפה סולומון. "אחד הדברים המרגשים בנווה תרצה הוא כל מה שקשור בילדים. הייתה אסירה שלא ילדה אצלנו ונשפטה למאסר על אלימות, ונכנסה יחד עם התינוק שלה". היא הסבירה כי "כשהתינוק הגיע לגיל שנתיים היה צריך להוציא אותו, אי אפשר שתינוקות מעל גיל שנתיים יישארו בכלא".

לדברי סולומון, "התחלנו את התהליך לפני - להכין את הקהילה בחוץ: איפה הוא יהיה? מי יקבל אותו? עשינו מפגשים משותפים. במקרה הזה, האבא היה אסיר לשעבר ואני ליוויתי מפגשים של האבא יחד עם האימא והתינוק, עד המפגש האחרון, כשהאבא יצא עם התינוק החוצה והאימא נסגרה בכלא". היא הוסיפה: "אני זוכרת את הילד בוכה וקורא לאימא שלו, והאב הולך לכיוון אחד והאימא לכיוון הנגדי, והאימא מחזיקה מעמד ומרגיעה את התינוק, ואומרת שהכול יהיה בסדר ונפרדת ממנו - ובשנייה שהדלת נטרקת מאחוריהם, היא מתמוטטת ונופלת לרצפה ומתפרקת לחלוטין".