כולנו זוכרים את הבעת הפנים של מגיש מהדורת החדשות בערוץ 1, יעקב אילון, שזימן לפני כחודש את חבר הכנסת לשעבר יוסי ביילין להספיד את בנימין (פואד) בן אליעזר, כשזה הלך לעולמו. התדהמה והמבוכה שחש אילון בשידור הן אותן התחושות שהיו לרבים מאיתנו שצפו בריאיון באותו הערב. מעקב אחרי ריאיונותיו של יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה, מראה את הפער בין העוינות של התקשורת לנוכח החלטת המפלגה להחרים את הלוויית נשיא המדינה וראש הממשלה לשעבר, לבין ההתאפקות של עודה להימנע ככל האפשר מלתקוף את שמעון פרס, ולהתמיד בביקורת לגיטימית תוך שמירה על כבודו והערכה לאישיותו.
עודה, שלא התחמק מהריאיונות ובחר להסביר צעד זה של מפלגתו, הבהיר לכל מראייניו, שניסו ככל הניתן להתגרות בו, את מורכבות הצעד תוך הדגשת הישגיו של פרס לחברה הערבית בפרט ולתהליך השלום בכלל. הוא הזכיר כמעט בכל הריאיונות את המשפט שצייץ בערב יום חמישי בטוויטר ובו אמר: "לזכות פרס של שנות ה-90 יש שתי נקודות חיוביות וחשובות בהליכה לשלום תוך בניית שותפות עם נציגי הציבור הערבי. אחר כך 90% מהציבור הערבי הצביעו לו. אבל מנגד יש לנו התנגדות חריפה לביטחוניסט של הכיבוש ובניית ההתנחלויות, שהביא את הגרעין למזרח התיכון, ושלצערי גם בחר כנשיא לתמוך בנתניהו ובמדיניותו".
גם אחרי הנזיפה שקיבל עודה מעמית סגל (בתוכנית הרדיו שלו "דקל-סגל") כאשר אמר לו - "אני בטוח שאם היה קורה לך משהו פרס היה מפרסם הודעה", קיבלו הצמד תשובה, אם כי לצערי לא הקשיבו לה: עודה הסביר לשניים כי "הוא היה ראש הממשלה, נשיא המדינה. אני יותר אנדרדוג, חלש".
עודה סיפק בזאת שיעור על הפער התפיסתי הקיים בין יהודים לערבים במדינה, שיעור המוכיח כי הערבים בכלל, והמרואיין בפרט, עדיין לא מוכנים להתעלם מההיסטוריה שאותה פרס מסמל. אמנם מדובר בגיבור-על ישראלי אבל הוא אחראי, במישרין או בעקיפין, לתבוסה הרצופה של הערבים והפלסטינים. במיוחד לנוכח העובדה שההלוויה התקיימה יום אחד לפני 1 באוקטובר. בתאריך זה חלפו בדיוק 16 שנה מאז אירועי אוקטובר 2000 שבהם נהרגו מאש המשטרה 13 אזרחים ערבים, תחת כהונתו של אהוד ברק בתפקיד שר הביטחון.
הפער בין הריאלי (מצב הערבים) לבין האידיאלי (איך שהחברה הישראלית מצפה לראות את הערבים) הוא לצערי, פער שרק חלק משמאל הישראלי השכיל להבין. ביומיים האחרונים היה אפשר לזהות בבירור את השמאל הישראלי שמחפש שותפות אמיתית עם החברה הערבית, שותפות הבנויה על ההבנה העמוקה להיסטוריה של העם הפלסטיני, לערכים וסמלים שלו. ושלא מנסה לכפות עליו סמלים, שגם אם הערבים מעריכים אינם מדברים לציבור הערבי הרחב. להיפך, סמלים אלו קשורים לחרדות היומיומיות של אותו ציבור, הן בגלל האפליה המערכתית המתמשכת נגדו בכל התחומים (כלכלית, חברתית, פוליטית) והן בגלל הביטחון האישי שלנו שהולך ומידרדר בתקופה האחרונה (יותר מ- 50% מהילדים הערבים מתחת לקו העוני; מאז תחילת שנת 2016 נרצחו 52 ערבים למרות הבטחות המפכ"ל להילחם בתופעת האלימות בחברה הערבית).
בנוסף לכך, החלטתם של הח"כים הערבים להיות "לאומנים פלסטינים גדולים יותר מההנהגה הפלסטינית עצמה" (כותרת שהופיעה באתר החדשות החרדי "חרדים10") אמנם עוררה זעם רב במערכת הפוליטית מימין ואכזבה קשה מצד הפוליטיקאים המתיימרים להיות שמאל, אבל להערכתי היא אקט תקשורתי מוצלח. הח"כים הערבים ידעו מהו העיתוי הנכון להעלות מחדש את נושא היחסים בין יהודים וערבים בישראל. בדיוק ברגע שכל העולם חיכה, צפה, בכה וחלק כבוד אחרון לאישיות פוליטית דגולה (ללא כל ספק), הערבים בישראל, כ- 20% מהאוכלוסייה העלו את טענותיהם, שחלק מהאוכלוסיה לא מכירים והשאר מתכחשים אליהן.