לא רוצים תרומות

הם לא צריכים מזון ולא רוצים להיות חלק ממעגל הרווחה. כ-100 אלף צעירים בסיכון שרק רוצים להיות חלק מהחברה הישראלית, והמדינה נעלמת להם מהחיים בגיל 18. דעה

רעיה לוי
למי קראתם "נוער בסיכון"? (צילום אילוסטרציה: ShutterStock)

הנציגה מעברו השני של הקו היתה אדיבה, אך אסרטיבית: "תרצי לתרום עבור סל מזון לנזקקים? כל תרומה אפשרית, אפילו 10 שקלים! התרומה שלך תאפשר למשפחות נזקקות לאכול ארוחה חמה בחג".

החגים בפתח, ואיתם הגיעה עונת מבצעי ההתרמות ואיסוף המזון. עמותות, ארגונים וסתם אנשים טובים שותפים ליוזמות הללו, שאכן עושות חסד גדול עם אלו שידם אינה משגת. חלק מהתרומות מיועד לאוכלוסייה המוגדרת בלשון המקצועית - צעירים בסיכון. בישראל יש כיום כ-100 אלף צעירים כאלו בגילאי 18-25. חלק לא מבוטל מהם משתייך למעגל הנזקקות, ולרבים מהם ארוחת חג משפחתית היא בגדר זיכרון רחוק. צעירים אלו מתמודדים עם קשת רחבה של אתגרים וקשיים: צעירים חסרי עורף משפחתי או חברתי, כאלו שהוצאו מבתיהם למסגרות חוץ ביתיות (פנימיות ומשפחות אומנה), בעלי רקע סוציו-אוקונומי קשה, היסטוריה אישית מול גורמי האכיפה ועוד.

הצעירים הללו לא רוצים שנתרום להם מזון, והם אינם מעוניינים להיות חלק ממעגל הרווחה. הם רוצים להשתלב באופן אינטגרלי בחברה הישראלית: לשרת בצבא או בשירות לאומי, להמשיך ללימודים גבוהים, לבחור במקצוע מספק, להקים ולפרנס משפחה. פשוט לממש את הפוטנציאל הגלום בהם.

מדינת ישראל דאגה לכל מחסורם עד הגיעם לגיל 18, כשאז – במובנים רבים – היא נעלמה. מרגע שמלאו להם 18 הם נחשבים ע"פ החוק לבוגרים לכל דבר ועניין, על אף שגורמי הסיכון שבצילם גדלו לא נעלמו מנוף חייהם בבבגרותם. רובם המכריע של אלו שהוגדרו ילדים ונוער בסיכון נושאים עימם את גורמי הסיכון אל שנות ה-20 שלהם, וחלקם גם עוד שנים רבות לאחר מכן.

מה קורה איתם בגיל 18? מיעוט מביניהם אינו מצליח לעמוד על רגליו, ומידרדר אל מצבי קצה מסכני חיים. עבור מיעוט זה, פיתחה המדינה מענים ופתרונות מגוונים. יתר הצעירים נאבקים לשרוד את המעבר הדרמטי אל החיים העצמאיים. רק חלקם מצליח. הם לוחמים, שורדים, בונים במו ידיהם חיים ועתיד, ללא כל תמיכה כלכלית או רגשית ממשפחתם וסביבתם. הצעירים הללו חסרים עורף, אותה רשת ביטחון משפחתית, חברתית וכלכלית שעבור רובנו היא עובדה מובנת מאליה בשנות העשרים המוקדמות ואף מעבר להן. הם זקוקים לסיוע, תמיכה וליווי במסע הלא פשוט הזה.

ארגונים ועמותות המלווים צעירים בסיכון נכנסו לוואקום שהותירה המדינה ומסייעים לאלפים מהם בכל שנה. עם זאת, מאמצי המגזר השלישי מוגבלים ואינם מצליחים לטפל ולסייע לרוב רובם של הזקוקים לכך. בראש ובראשונה, זהו תפקידה ואחריותה של המדינה.

בשנים האחרונות נראה כי חל שינוי במערכות הממשלתיות השונות כלפי צעירים בסיכון. אך זוהי תחילת הדרך. אם תשכיל המדינה ליצור עבור צעירים וצעירות במצבי סיכון מעטפת ליווי ראויה, הנשענת על פעילותם האינטנסיבית של ארגוני המגזר השלישי, היא תאפשר להם לבנות חיים מלאים ומספקים, ותמנע מהם להזדקק לתרומות ולסלי מזון. עבורם ועבור החברה כולה.

רעיה לוי היא מנהלת פורום הארגונים לצעירים בסיכון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully