אש התמיד: מפת הסכסוכים הבוערים בעולם

מלחמות אזרחים ודת קורעות את המזרח התיכון בשנים האחרונות, מאז הוציאו אירועי "האביב הערבי" קולות שדוכאו עשרות בשנים על ידי דיקטטורים וקראו תיגר על הסדר הישן. סוריה מושמדת, עיראק מתפרקת, תימן גוועת ברעב, לוב שקועה בכאוס וטורקיה חידשה את מאבקה בכורדים. ואולם, לא רק אזור זה יודע סכסוכים, אלא גם חלקים אחרים בעולם, חלקם קרובים לסיום ואחרים מתקרבים להתלקחות מחדש. אלו הם המוקדים המתוחים ביותר בעולם.

המחתרת המרקסיסטית בקולומביה, או בשמה הרשמי הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה (FARC בראשי תיבות בספרדית) הוקמה ב-1964, כזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית שדוכאה על ידי הממשלה הפרו-אמריקנית בתקופת השיא של המלחמה הקרה. הארגון שנתמך על ידי ברית המועצות וקובה שלט באזורי הג'ונגל של המדינה ונקט שיטות של לוחמת גרילה, חטיפות וסחיטות כדי לממן את פעילותו, גם לאחר שברית המועצות קרסה והמטרייה האידיאולוגית שלה נעלמה.

למרות זאת, רבע מאה נוספת נדרשה כדי להביא את הסכסוך קרוב מאוד לסופו. הממשל בבוגוטה ומיליציות ימניות צמצמו בהדרגה את כוחה של המחתרת, שנדחקה לשטחים מבודדים והחלה להתבסס יותר ויותר על סחר בסמים. אחרי יותר מ-220 אלף הרוגים, הנשיא הנוכחי חואן מנואל סנטוס בחר להשקיע את הקדנציה השנייה שלו במשא ומתן עיקש עם המורדים שהתנהל במשך ארבע שנים בקובה, המקורבת ל-FARC.

בחודש שעבר, נחתם ההסכם ההיסטורי, שעלה למשאל עם - ונדחה במפתיע, ברוב דחוק. בעקבות זאת, המדינה שוב נקלעה לאי-ודאות, אך הנשיא ומנהיג המורדים הבטיחו להמשיך ולרדוף אחרי השלום למרות המהמורה שבה נתקלו. כאות הוקרה על מאמציו הוכרז החודש סנטוס חתן פרס נובל לשלום, אולם יש עוד רבים אחרים המתחוללים ברחבי הגלובוס ואינם קרובים לסיומם.

הסכסוך הטרי ביותר ברשימה הוא גם זה שדרדר יותר מכל את היחסים בין רוסיה למערב, כמעט לרמת השפל שלהם מתקופת המלחמה הקרה. הוא החל מעשית באפריל 2014, אז פתחו בדלנים הנתמכים בידי מוסקבה בהתקוממות מזוינת במזרח המדינה נגד השלטון המרכזי אחרי שזו סיפחה את חצי האי קרים, אך שורשיו עמוקים יותר. רוסיה של ולדימיר פוטין מנסה להשיב לעצמה את יוקרתה שאבדה עם קריסת ברית המועצות. ולכן, המהפכה בתחילת אותה שנה, שהובילה להפלת הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' שסירב לחתום על הסכם להרחבת שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי, הייתה תשובתה של מוסקבה למי שסבורה כי ניתן להתנתק מהשפעתה ללא מחיר.

בקרמלין הכחישו מתחילת העימות כי הם מסייעים למורדים באופן צבאי, אולם אינספור עדויות ותצלומי לוויין מספרים אחרת. הבדלנים הצליחו לבסס את שליטתם במחוזות דונייצק ולוהנסק הסמוכים לגבול עם רוסיה, וכעשרת אלפים בני אדם נהרגו במהלך הסכסוך. מנגד, באירופה ובארצות הברית החליטו על הטלת סנקציות על רוסיה, שפגעו קשות בכלכלתה אך לא בנחישותה.

בפברואר אשתקד נחתמה במינסק הסכמת אש שהובילה להפחתה ניכרת בהיקף האלימות, אך היא הופרה פעמים רבות מאז כשכל צד מאשים את משנהו באחריות לכך. בקייב טוענים כי עדיין יש אפשרות לכך שרוסיה תפתח במלחמה כוללת, ובחודשים האחרונים הגבירה רוסיה את נוכחותה בחצי האי קרים, צעד שנתפס אצל רבים כהכנה לקראת פלישה אפשרית למדינה.

חבל הארץ שבהרי ההימלאיה הוא סלע המחלוקת בין פקיסטן והודו, מאז נפרדו השתיים מהאימפריה הבריטית ב-1947. מבין שלוש מלחמות שניהלו במרוצת השנים, שתיים מהן היו סביב השליטה על קשמיר, מדינת המחוז היחידה בהודו ההינדית בעלת הרוב המוסלמי. רבים רוצים להתאחד עם פקיסטן, אחרים מעוניינים באוטונומיה נרחבת יותר עד אפילו מתן עצמאות.

הסכסוך קיבל נופך מסוכן יותר עם התחמשותן של שתי המדינות בנשק גרעיני. הראשונה לעשות זאת הייתה הודו ב-1974, ופקיסטן הצליחה להפוך למדינה המוסלמית הראשונה המחזיקה בנשק גרעיני 24 שנים לאחר מכן. כך הפכה כל הסלמה צבאית בין הצדדים לסכנה של מלחמה גרעינית, אך מנגד היא גם יצרה הרתעה הדדית ומאז לא התלקחו מלחמות כוללות בין השכנות.

העימות הפך לא-סימטרי עם תחילת פעילותם של ארגונים אסלאמיים קיצוניים ושל ארגונים בדלניים בקשמיר, שלפי ניו דלהי נתמכים בידי אסלאמבאד – שמכחישה זאת בתוקף. אחד הפיגועים הבולטים ביותר בהודו היה מתקפת הטרור במומבאי ב-2008. עשרה פעילים בארגון הפקיסטני לשקר א-טייבה, המזוהה עם אל-קאעדה, ביצעו שורת פיגועים מתואמים בו זמנית בעיר שנמשכו ארבעה ימים וגבו את חייהם של 164 איש.

אחרי שנים של שקט יחסי, המתיחות התפרצה שוב בקיץ האחרון עם חיסולו של מנהיג בדלנים נערץ בקשמיר. בוהראן וואני נורה למוות בידי כוחות הביטחון ההודיים ביולי, ומותו הוציא אלפי אזרחים מתוסכלים לרחובות, שם הם מתעמתים עם השוטרים והחיילים השנואים עליהם. לפחות 80 איש נהרגו מאז ופשיטה קטלנית של בדלנים חמושים במהלך ספטמבר 2016 על בסיס של צבא הודו על גבול פקיסטן הובילה לאיומים הדדיים מצד שתי השכנות הגרעיניות - שאינן מצליחות להגיע לפשרה סביב קשמיר.

מזרחה משם מבעבעת מלחמה רדומה נוספת, מסוכנת לא פחות. ב-1953 הסתיימה מלחמת קוריאה, שנמשכה שלוש שנים וגרמה לחלוקת חצי האי בין משטר פרו-מערבי בדרומו לבין משטר קומוניסטי בצפונו, אולם באופן רשמי שתי המדינות עדיין נמצאות במצב של עימות. הלחימה לא תמה עם הסכם שלום, אלא רק בשביתת נשק. בחודשים האחרונים דומה שפיונגיאנג מותחת את הקצה ובוחנת את סבלנותה של סיאול.

קוריאה הצפונית נותרה על רגליה גם לאחר קריסת ברית המועצות בתחילת שנות ה-90, בזכות המשטר המדכא של שושלת קים. השלטון המסוגר מנע מכל השפעה חיצונית להיכנס לשטח המדינה המבודדת. מרבית משאביו הושקעו בשדרוג הצבא, במטרה להרתיע גורמים חיצוניים, שבעיני פיונגיאנג צובאים על דלתותיה כדי להפיל את שלטונה. ומהי הדרך הטובה ביותר להניא מדינות זרות מלהפיל משטר אם לא פיתוח של כלי נשק גרעיניים.

ב-2006 הצטרפה קוריאה הצפונית למועדון הגרעין, לאחר שערכה ניסוי ראשון שהותיר את הקהילה הבינלאומית המומה. סנקציות כבדות הוטלו על המדינה הענייה והמסוגרת, אך אלו לא עצרו את קים סונג איל ואת בנו שיירש אותו ב-2011 מהמשך פיתוח התכנית. קים ג'ונג און בעל החינוך השוויצרי לא ענה על ציפיות המערב, אלא הכביד עוד יותר את שלטונו המבוסס על פרנויה תמידית.

תחת שרביטו, ההשקעה בשדרוג הטילים הבליסטיים של ארצו ובתכנית הגרעין הייתה למשימה לאומית. שלושה ניסויים גרעיניים נוספים נערכו בחמש שנות שלטונו של קים, שניים מהם מאז ינואר האחרון. בסיאול, בטוקיו ובמקומות אחרים בעולם מודאגים מההתקדמות שעשתה פיונגיאנג בתחום, מה שאילץ גם אותן להפגין שרירים. לא בכדי נחשפה לאחרונה תכנית של הדרום "להשמדת" בירת הצפון או להתנקשות במנהיג קים במקרה שיחושו בסכנה ממשית. עם רטוריקה כזאת, כל מהלך פזיז שעשוי להתפרש באופן מוטעה עלול להבעיר מחדש את חצי האי, המחולק מאז 1953 באזור מפורז שאורכו כ-250 ק"מ ורוחבו כארבעה ק"מ, ובקצותיו קווי הגבול המבוצרים ביותר בעולם.

באפריל האחרון התלקחו כמעט משום מקום קרבות עזים בחבל נגורנו-קראבך, שנמצא בשטחה של אזרבייג'ן אך נשלט דה-פקטו בידי בדלנים ארמנים המקיימים שלטון עצמאי. היה זה הסבב הקטלני ביותר מאז הפסקת האש שהושגה ב-1994 והובילה לסטטוס-קוו מתוח בין שתי הרפובליקות הסובייטיות לשעבר.

הטריגר לאותם עימותים לא היה ברור, אך הם אירעו בתקופה מתוחה בין רוסיה וטורקיה, שתי הפטרוניות שלהן. בעוד באקו שמרה על יחסים טובים עם מוסקבה, היא קרובה יותר לאנקרה, ואילו ירבאן - שדורשת מטורקיה להכיר ברצח העם הארמני שביצעו העות'מאנים - תלויה ברוסיה ובתמיכתה.

אחד ההסברים שהועלו להפשרת הסכסוך היה התחמשותה המאסיבית של באקו במהלך השנים האחרונות, שהגבירה את ביטחונה ביכולתה להשיב לידיה את החבל הבדלני באמצעים צבאיים. תקציב הביטחון של אזרבייג'ן גדול יותר מכלל התקציב של ארמניה והיה זה ניסוי כלים מוצלח לצבאה המשודרג, בין היתר על ידי התעשיות הצבאיות בישראל.

שורשי הסכסוך נעוצים בשנות ה-30, אז מנהיג ברית המועצות סטלין פיזר עמים שונים ברחבי האימפריה הסובייטית כחלק ממדיניות הפרד ומשול. כך חיו בחבל נגורנו-קרבאך ארמנים לצד אזרים, עד שהתפוררות החלום העל-לאומי של ברית המועצות הוציאה מהבקבוק את כל שדי האתניות. ב-1988 החליטו ראשי החבל, שהיה עד אז מחוז אוטונומי ברפובליקה האזרית, להצטרף לרפובליקה הארמנית, מהלך שהוביל לפרוץ העימותים בין השלטונות בבאקו לבדלנים. שלוש שנים לאחר מכן, הכריזו בנגורנו-קרבאך על עצמאות והחלה מלחמה בהיקף מלא, שנמשכה שלוש שנים וגבתה את חייהם של עשרות אלפי אנשים.

בעקבות מכבש לחצים דיפלומטי, בעיקר מצדה של רוסיה, שככה הלחימה האחרונה, אך ההצהרות של אזרבייג'ן ושל ארמניה בדבר הסטטוס-קוו הבעייתי מרחיקות את השלום מהאזור האסטרטגי שבדרום הקווקז.

בוקו חראם הוקם ב-2002 כארגון הפועל למען החלת חוקי השריעה בניגריה, שבה 40% מאוכלוסיית המדינה בת 180 מיליון התושבים היא מוסלמית. שבע שנים לאחר מכן, פעילי הארגון פתחו בהתקוממות מזוינת ואכזרית נגד השלטונות, נגד הרוב הנוצרי ונגד מיעוטים אחרים.

אט-אט נוצר מוניטין ידוע לשמצה של הארגון גם בעולם המערבי, בעקבות שורת מתקפות טרור נרחבות שכללו פיגועי התאבדות במסגדים, שריפת כפרים ובחטיפות המוניות. חטיפתן של 276 נערות נוצריות מהעיירה צ'יבוק במאי 2014 זעזעו את העולם ומחאה בינלאומית נרחבת למען שחרורן כבשה את הכותרות.

ככל שחלף הזמן, נודע כי רבות מהן אוסלמו ואחרות נמכרו כשפחות, אך העניין העולמי במצבן דעך ואילו בוקו חראם הרחיב את השטחים שעליהם הוא שולט בצפון-מזרח ניגריה. בינואר אשתקד שילבה ניגריה כוחות עם כמה המדינות השכנות צ'אד, ניז'ר וקמרון ופתחה במבצע כולל נגד הארגון. כתוצאה מכך, לוחמי בוקו חראם החלו לפשוט גם על יעדים מחוץ לניגריה ולשאוב את שכנותיה של ניגריה אל מעגל הדמים.

האמירות האסלאמית שהקים בוקו חראם והשתרעה בשיאה על שטח הקרוב לזו של בלגיה קרסה במהירות ולוחמי הארגון חזרו לטקטיקה המוכרת והקטלנית – פיגועים בלב אוכלוסייה אזרחית. לשם מטרה זו גויסו גם נערים ונערות, שנשלחו עם חגורות נפץ לשווקים ולבתי תפילה כדי להתחמק מכוחות הביטחון ולגרום לנזק מרבי.

במרץ שעבר נשבע הארגון אמונים למנהיג "המדינה האסלאמית" אבו בכר אל-בגדאדי ומהלך זה יצר קרע בהנהגתו. מנהיג בוקו חראם אבו בכר שקאו הודח ובמקומו מונה גורם מטעם דאעש. הראשון סירב לוותר ושחרר כמה סרטונים בחודשים האחרונים, ובהם הוא מצהיר כי הוא עודנו המנהיג האמיתי. במקביל לקרע בהנהגת בוקו חראם, בצבא ניגריה מבטיחים כי סופו קרוב וכי נותרו בידיו כמה כפרים בודדים. אם לשפוט מהצהרות העבר של גנרלים ושל מנהיגים שונים במדינה, יידרש עוד זמן לא מבוטל כדי להכריע את הארגון שהרג יותר מ-20 אלף איש מאז החל במרד.

אפגניסטן אינה יודעת שקט כבר במשך כמעט 40 שנה. התקופה התאפיינה בפלישה סובייטית שנמשכה עשר שנים, התחלפה במלחמת אזרחים כוללת - שהסתיימה בעליית כוחו של טליבאן. הארגון הנתמך בידי פקיסטן גבר על יתר הפלגים החמושים, והשית משטר טרור בחמש שנות שלטונו האסלאמי שכלל הוצאות פומביות להורג על בסיס יומיומי ובידוד בינלאומי כבד.

שלטון טליבאן הגיע לסיומו עת פלשה ארצות הברית למדינה ב-2001 בעקבות פיגועי 11 בספטמבר. חרף המשאבים הרבים שהשקיעו וושינגטון ובעלות בריתה, הארגון לא ויתר על חלומו להשתלט מחדש על המדינה ושב לפעול כארגון גרילה. 15 שנה של נוכחות אמריקנית עוד לא הביאה מזור לאפגניסטן, שהייתה עדה בשנה שעברה למספר ההרוגים הגבוה ביותר מאז הפלישה. טליבאן שולט על הטריטוריה הגדולה ביותר מאז נפילתו וגם חיסול מנהיגיו לא התישו את כוחו.

שיחות שלום שהתקיימו בין הממשל בקאבול הנתמך בידי המערב לבין נציגי טליבאן לא הניבו דבר, והן הופסקו בחודשים האחרונים בשל ההסלמה במצב הביטחוני. אל תוך כל הקלחת הזאת נכנסה גם שלוחת דאעש באפגניסטן, שהתבססה לה במזרח המדינה כשהיא מגייסת פעילים המאוכזבים מכישלון טליבאן להשיג ניצחון בשטח.

כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה מעביר את השרביט גם ליורשו בבית הלבן עם החלטתו להשאיר כ-9,000 חיילים על אדמת אפגניסטן, אזרחי המדינה רק יכולים להתכונן להמשך האלימות. הפתרון – צבאי או פוליטי – עדיין לא נראה באופק.