"אני שומע את חבריי אומרים: 'פרס הוא לוזר'. אני הפסדתי?", כך, בכעס ובכאב, זעק שמעון פרס לבאי מרכז מפלגת העבודה במאי 1997. "כן", עלתה התשובה הקשה מרחבי האולם. 20 שנה אחרי שמפלגת העבודה הפסידה את השלטון לליכוד ב-1977, פרס, שעמד אז בראשות המפלגה, עדיין סחב את המשא הכבד על כתפיו.
האהבה הרבה שלה זכה פרס בערוב ימיו החלה לפרוח למעשה רק עם בחירתו לנשיא המדינה - בשנת 2007. אך בשנים שבין אובדן השלטון לליכוד להפיכתו לאזרח מספר אחת ידע פרס מאבקים מרים, עמד בפני גלי שנאה קשים ורקח תרגילים פוליטיים ובריתות שונות. אלו היו שנים קשות, שבמרביתן הוביל פרס את מחנהו באופוזיציה וזכה רק לזמן קצר להחזיק בהגה של הובלת המדינה.
שנים אלה התאפיינו ביריבות מרירה בינו לבין יצחק רבין, שטלטלה את המפלגה ושיסעה אותה למחנות. המאבק הקשה בין שני האישים על ראשות המפלגה ניטש שלוש שנים קודם לאובדן השלטון. רבין זכה אז בראשות המפלגה והתמנה לראש הממשלה. בין שנות כהונת ממשלתו, 1974 עד 1977, כיסה עליה צל כבד בשל מחדל מלחמת יום הכיפורים, שאליו נוספו פרשיות שחיתות שהכתימו בכירים במפלגה ובהסתדרות העובדים.
ב-1977 התפוצצה פרשת "חשבון הדולרים" של אשת ראש הממשלה לאה רבין. באפריל אותה שנה החליט רבין "לצאת לחופשה" בעקבות הסקנדל, ופרס מונה לראש הממשלה בפועל. לפרס עמדה חצי שנה כדי לשקם את המפלגה ולהבטיח לה ניצחון בבחירות. ערב הבחירות, נערך לראשונה בישראל עימות טלוויזיוני ומול נציג השלטון התיישב, שווה מול שווה, האופוזיציונר הנצחי, מנחם בגין. האיש שהאב המייסד, דוד בן גוריון, נמנע במתכוון לקרוא בשמו וכינה אותו: "האיש היושב ליד חבר הכנסת באדר".
תחושת הכעס והמיאוס בשלטון הישן הובילו למהפך פוליטי היסטורי: הליכוד ניצח, ובגין היה לראש הממשלה. פרס, שמגיל צעיר מאוד עמד בחזית העשייה והיצירה של המדינה הצעירה, מצא את עצמו לפתע בראש מפלגת אופוזיציה מפוררת ומוכה. הביוגרף של פרס, פרופסור מיכאל בר-זוהר, ציטט בספרו על אודותיו "כעוף החול" מכתב שכתב הסופר א.ב. יהושע, בעקבות אותם ימים. "לעולם לא אשכח אותך יושב נחוש וחזק ונכון לקרב ליד שולחן העבודה הפשוט בבית המפלגה".
"חתרן בלתי נלאה": הכתם שדבק
למרות ההפסד המהדהד פרס הצליח להפיח חיים בבית המפלגה הדהוי ברחוב הירקון 110. לפעילים נדמה היה כי אובדן השלטון היה רק תקלה זמנית, אולם עוד לפני הבחירות הכלליות ב-1981 ניצבו פרס ורבין לסבב נוסף של עימות פנים-מפלגתי.
באותם ימים פורסם ספרו האוטוביוגרפי של יצחק רבין שנושא את השם "פנקס שירות". בספר תקף רבין קשות את פרס וכינה אותו "חתרן בלתי נלאה", שיהפוך לכתם שפרס לא יצליח למחות במשך שנים ארוכות. כינוי זה אף שימש את יריביו הפוליטיים עוד זמן רב לאחר מכן. בר-זוהר ציטט בספרו על פרס את דב גולדשטיין, מחבר "פנקס שירות": "לאחר שקרא את הביטוי שאל אותי רבין 'דובל'ה, מה דרגתך?', השבתי לו 'אני סמל'. רבין אמר: 'זו פעם ראשונה שרמטכ"ל מצדיע לסמל'".
אך למרות זאת, בבחירות במפלגה הביס פרס את רבין, וכעת, היה מוכן לנצח בבחירות הכלליות. התקופה שלפני הבחירות התאפיינה במצב כלכלי קשה, האינפלציה הרקיעה לגובה של יותר מ-130% והסקרים חזו ניצחון סוחף למערך. מערכת הבחירות הייתה קשוחה ומכוערת, ואולי האלימה בתולדות המדינה. לא די בכך ופחות מחודש לבחירות, הפציצו מטוסי חיל האוויר את הכור הגרעיני בעיראק. פעולה שהעלתה את מנייתו של בגין בציבור, והפער בינו לבין פרס החל להתקזז.
"אימא שלו ערבייה"
פרס ניצב בפני מתקפה קשה ביותר והשד העדתי הוא זה שהוביל את הטון. בספרו, נזכר בר-זוהר בדיון פוליטי שהיה עד לו: "איש מפלגת העבודה שאל את יריבו מהליכוד למה הוא כל כך שונא את פרס, והאיש השיב בשלווה: 'כי אימא שלו ערבייה'. הקהל הריע".
השסע העדתי הפך למדמם. בגין שיסה את עיירות הפיתוח בשכניהם מהקיבוצים והגדיר את חברי קיבוץ מנרה שנאחזו בגבול הצפון "המיליונרים בבריכות השחייה". עצרות הבחירות בלב הערים הפכו אלימות מיום ליום. שבועיים לפני הבחירות דווח בעיתון "דבר", המזוהה עם ההסתדרות ומפלגת העבודה, כי "צעירים מהליכוד הפכו דוכן שהקימו חברי קיבוץ גזית בעפולה ושרפו אותו".
כמו כן, דווח כי "מתפרעים מהליכוד הגיעו גם לכינוס 'העובדת השכירה' במעיין חרוד בשבת וקיימו הפרעה מאורגנת, בצעקות 'בגין, בגין'". עוד דווח על הפרעה באסיפת בחירות של המערך בחיפה ויו"ר סיעת המערך בכנסת, ח"כ משה שחל, הגדיר את התופעה "בגיניזם", שמתבססת, לדבריו על "הסתה עדתית שמתלווים אליה סימנים של קנאות פנאטית".
במהלך אסיפת בחירות שערך פרס בפתח תקווה ובה השתתפו כ-15 אלף איש, נאלצה המשטרה לפזר בכוח מתפרעים ועצרה 17 בני אדם. באסיפת בחירות באשקלון פנה אבא אבן בקריאה נרגשת: "בשם הדמוקרטיה במדינה זו, אני תובע מאנשי החוק לאפשר לי לסיים את דבריי. תופעות כאלו ידעו רק במדינות של חומייני".
אחרי שזכה פרס לתהילה, שלה חיכה במשך שנים ונבחר בשנת 2007 לנשיאות המדינה, כתב העיתונאי גדעון לוי על חגיגת מימונה שאליה הגיע פרס זמן קצר לפני בחירות 1981. לוי, שנמנה עם מי שכונו "נערי פרס", סיפר: "עמדתי לצדו. במקום שאין בו איש, היה אתה איש: באין מאבטחים, הייתי אני למאבטח. הייתי משוכנע לתומי שמדובר בתפוח עץ. החפץ האדום התקדם לעברנו במהירות רבה, אדום עולה, ואני הנפתי את ידי כדי להציל מפגיעתו הרעה את מי שיהיה לימים נשיאה התשיעי של מדינת ישראל.
"הופ, פגע החפץ תלול-המסלול בידי המגוננת, והופ, באה ההפתעה הצורבת. התפוח היה עגבנייה. היא התרסקה אל ידי, נמחצת כליל ועסיסה ניגר על חולצתי הלבנה, הצחורה. הייתי הדור באותו יום, כי אחר הצהריים נקבעה לנו פגישה עם סנאטור אמריקני. החולצה הלבנה נהפכה לאדומה. אינני יודע מה כאב יותר: אובדן החולצה או אובדן הכבוד.
"כך או אחרת", המשיך לוי, "האות ניתן, העגבנייה עשתה את שלה וההמונים החלו להתפרע. עוד ועוד חפצים הושלכו מכל עבר. 'פרס הביתה', זעקו במקהלה רושפת, אבל פרס הרי מעולם לא הלך הביתה. פניו החווירו, אולי האפירו. הוא לא הצליח לסיים את נאומו, צעקות ההמון כיסו על ה'כמו שאי אפשר להיות בהריון למחצה, אי אפשר להיות דמוקרטיה למחצה' המסורתי, ההמון הלך והתקרב אל הבמה, מאיים לכלותינו, כך ממש, עד שכמה שוטרים הדפו אותנו בכוח אל תוך הפורד קורטינה המשטרתית שלהם".
פרס החזק, שהקים את הכור הגרעיני ואת התעשיות הצבאיות, היה פעמים רבות מחוויר מעלבון. שאר הקמפיין לווה באמירות שנויות במחלוקת. כך למשל, הרמטכ"ל לשעבר מרדכי (מוטה) גור צעק למתפרעים באסיפה שבה נאם: "נדפוק אתכם כמו שדפקנו את הערבים"; באסיפה המסכמת של המערך בכיכר מלכי ישראל, כינה דודו טופז את מצביעי הליכוד "צ'חצ'חים". בתגובה, ביום למחרת, זעק בגין באותה הכיכר, באסיפת הבחירות של הליכוד: "הצ'חצ'חים כולם במצודת זאב. אשרינו שהם במצודת זאב".
אחרי מדגם הטלוויזיה מיהרו במערך להגדיר את פרס "ראש הממשלה הבא", אבל למרות הישג מדהים של 47 מנדטים, הוא הפסיד לבגין שגרף 48 מנדטים והקים ממשלה בשנית. כעת, הבינו פרס ומפלגתו כי לא בנקל יחזרו לשלטון ושנגזרו עליהן עוד ארבע שנים באופוזיציה.
הבוץ הלבנוני והאינפלציה הגואה
בשנים שלאחר הבחירות נכנסה ישראל ללבנון ושקעה עמוק בבוץ שלו. בנוסף לכך, המתח בין ימין לשמאל הידרדר לתהום, פעיל השמאל אמיל גרינצווייג נרצח בהפגנת "שלום עכשיו" ונחשפה המחתרת היהודית. יתרה מכך, האינפלציה המשיכה להשתולל ומניות הבנקים קרסו.
לנוכח המצב הקשה הצליחה האופוזיציה להביא להקדמת הבחירות. הפעם נבחר פרס לעמוד בראשות המחנה, מבלי שנדרש למאבק מול רבין. גם הנשיא הפופולרי, יצחק נבון, ששב לחיים הפוליטיים במפלגתו, החליט לפנות את הדרך בפני פרס. שבועיים לפני הבחירות שנערכו ביולי 1984 הציג המערך סקר שלפיו, הוא הוביל על הליכוד, שבראשות יצחק שמיר, ב-16 מנדטים. אלא ששוב הסקרים הכזיבו.
המערך זכה ב-44 מנדטים ואילו הליכוד רק ב-41 מנדטים. פרס אמנם ניצח בבחירות בפעם הראשונה והאחרונה, אולם הציפייה לניצחון גורף התבדתה. בכנסת נוצרו שני גושים שווים בכוחם: 60-60. פרס הסכים להקים ממשלת אחדות ובלית ברירה נעתר להצעתו של שמיר כי ראש הממשלה יוחלף ברוטציה. כלומר, אחרי שנתיים ראש הממשלה יתחלף.
בביוגרפיה של פרס תיאר בר-זוהר את היום הראשון של פרס כראש הממשלה הרשמי של ישראל. "כעבור ימים אחדים בא שמעון אל הבית הקטן בקריה, שם שכן משרדו של בן גוריון כראש הממשלה. הוא נכנס פנימה לבדו. המסדרון האפלולי, המדרגות לקומה השנייה, החלונות המשקיפים על גן הקריה - כל צעד הביא עמו גל של זיכרונות. נרגש כולו, נכנס ללשכתו של הזקן. הכול בחדר נראה כמו שזכר אותו מאז עבדו יחד".
הממשלה בראשות פרס הגיעה להישגים מרשימים. יחד עם שר הביטחון יצחק רבין, הצליח פרס להסיג את כוחות צה"ל בלבנון לקו רצועת הביטחון. הוא גם הוביל תכנית להבראה כלכלית של המשק המידרדר, שאותה הכין מראש צוות "הבלייזרים", חבורת צעירים שאפתנית שהקיפה אותו. תכנית ההבראה הצליחה, אולם כעבור שנתיים, לפי הסכם הרוטציה, פינה פרס את מקומו לשמיר.
כעת היה פרס לשר החוץ והצליח לגבש בלונדון עם המלך חוסיין תכנית שלום שהתבססה על "האופציה הירדנית", שמשמעה שליטה ירדנית בשטחים והסכם שלום עם ישראל. אך שמיר טרפד את ההסכם.
ב-1988 שוב ניצבו שמיר ופרס זה מול זה, בבחירות לכנסת ה-12. המערך שוב ניצח בסקרים, אך תוצאות הבחירות הותירו על כנו את השוויון הפוליטי: 40 לליכוד, 39 למערך. שוב הוקמה ממשלת אחדות לאומית, אך הפעם ללא רוטציה. שמיר היה לראש הממשלה ופרס לשר האוצר.
ממשלת האחדות הלאומית התקשתה לתפקד בהרמוניה. פרס, שלא קיבל את התנגדותו של שמיר לתהליך השלום, הצליח לגבש גוש פוליטי שיביא להפלת הממשלה, במה שכונה "התרגיל המסריח". בעקבות תמיכת המפלגות החרדיות בו הטיל עליו הנשיא חיים הרצוג את הרכבת הממשלה, אולם ברגע האחרון שניים מחברי הכנסת החרדים הסירו תמיכתם והמהלך של פרס נכשל. "הוא בכה בזרועותיי", מצוטט שחל בספרו של בר-זוהר. "שמעון לא יודה בזה. זה היה קצר מאוד, אבל הפלדה נשברה באותו רגע".
לקראת בחירות 1992 ערכה מפלגת העבודה בחירות מקדימות (פריימריז). חברי המפלגה שבעי האכזבות החליטו להדיח את פרס ובחרו ברבין לראשות מפלגה. רבין סחף את המפלגה לניצחון בבחירות, ופרס מונה לתפקיד שר החוץ והחל להוביל עם אנשיו את תהליך השלום.
עם זכייתם של פרס ורבין בפרס נובל לשלום, הפך הראשון למדינאי פופולרי ברחבי העולם. ב-4 בנובמבר 1995 נקטעה תנופת העשייה, עם הירצחו של יצחק רבין. באותו הזמן גם גל הטרור הפלסטיני התגבר, ופרס שוב ניצב בראשות המפלגה ועמד בפני מערכת בחירות נוספת.
הפעם, בבחירות הישירות לראשות הממשלה, עמד מולו בנימין נתניהו. הסקרים, מיותר לציין, שוב ניבאו ניצחון לפרס. אך ככל שהתקרב מועד הבחירות, הפער הלך והצטמצם. לבסוף, התוצאות הסופיות הראו כי נתניהו גבר על פרס בפער של 30 אלף קולות בלבד.
אחרי ההפסד ב-1996 שב פרס לעמוד בראשות מפלגת העבודה, אך לא התמודד עוד מטעמה לראשות הממשלה. בשנת 2000 ביקש להיבחר לתפקיד נשיא המדינה, שוב הכול חזו לו ניצחון מזהיר, אך הוא הפסיד למשה קצב. רק בשנת 2007 נבחר לתפקיד ברוב קולות, והחל סוף סוף לזכות באהבה והערכה שלהם ייחל כל כך.
