טועה ובגדול מי שסבור כי אלימות נגד נשים בחברה הערבית המודרנית היא אפיזודה חולפת. טועה אף יותר מי שסבור שניתן להפסיקה ולמגר אותה באמצעים הקיימים בידי רשויות החוק. התופעה הזו הפכה כמעט למנהג, וחלק גדול ממנה מושרש עמוקות בתרבות הערבית ומהווה נגע חסר טיפול ובלתי ניתן להסרה.
אין ספק כי הרצח האחרון של דועאא אבו שרח בעיר לוד, שנרצחה לנגד עיני ילדיה, הוא אכזרי ביותר אך תגובת הרחוב לא התעלתה כמתבקש ונותרה צנועה, ביישנית, וכמעט נסתרת. תמוהה אף יותר היא שתיקתו הרועמת של הרוב המכריע בהנהגת הציבור הערבי, אשר מילא פיו מים ובחר להתעלם ולעבור לסדר היום, כאילו לא קרה דבר.
הנהגת הציבור הערבי פוחדת להתמודד עם מקרי אלימות מהסוג הזה, ומעדיפה להמשיך לשמור על האינטרסים הצרים שלה. לו היה מדובר בהרס של צריף מגורים עלוב בלוד, היו מגיעים נבחרי הציבור בהמוניהם למחות ולהתייצב מול המצלמות כדי להצהיר הצהרות מתלהמות וחסרות תועלת. בינתיים, רצח נשים במגזר הערבי נותר ללא תגובה הולמת, התופעה נמשכת ואפילו בקלות על בסיס שמועות וחשדות שווא.
רצח מהסוג הזה מגיע בפזיזות, מתוך דחף פנימי חזק שנועד למחוק את ה"בושה", ובעיקר כדי להחזיר את החיוך לפני המשפחה שעד אותו רצח הרכינה ראש בעקבות, כנראה, גל שמועות הקושרות את האישה למה שמכונה "חילול כבוד המשפחה". המניע אינו דתי מאחר שהדת מגינה על האישה בחירוק שיניים.
זה רצח נתעב ושפל, אשר מתבצע מתוך הרגל עתיק יומין בחברה גברית שרואה בגבר את מרכז החיים ואילו את האישה כשולית, שנועדה למלא תפקידים משניים בלבד. אלה גברים שנהנים מהק?דמה ומהמודרניזציה, אך למעשה ממשיכים לחיות באפלה, והפרימיטיביות היא זו שמנחה את המחשבה וההתנהלות היומיומית שלהם.
הרצח של דועאא אינו הראשון ובוודאי לא יהיה האחרון. כמו מקרי רצח אחרים, הוא לא מגיע מאזלת היד של רשויות החוק, אלא כתוצאה מאמונה ותרבות מושרשות היטב בתודעה של החברה שלנו, שממשיכה לראות באישה צלע חסרת ישע ומקדשת את הגבר. היא מעניקה לו צל"ש ומרעיפה עליו שבחים ככל שיהיה "שובב" ובעל "הרפתקאות רומנטיות".
ביום שבו יהיה הערך של חיי נשים יקר יותר מצריף בלב לוד, אולי נתעורר וניזכר לצעוק די לרצח.
סעיד אזברגה הוא עצמאי ופעיל חברתי