בריאות היא דבר חשוב המטריד את כולנו. כולנו חרדים לחיינו, פוחדים מהמוות ומחולי, וחוששים מהזקנה, מאיבוד יכולת, מכאב ומסבל. לפיכך אין זה מפתיע שנושא הבריאות תופס נתח חשוב מתשומת הלב שלנו ביום יום, ועל כן נוצרה לאורך חיי המין האנושי מערכת יחסים מיוחדת בין החולים למטפלים שלהם, בעיקר הרופאים. מערכת יחסים זו מבוססת על מעין חוזה לא כתוב, שבו המטופל מפקיד את בריאותו ואת הסודות הכי כמוסים שלו בידי הרופא. והוא מצדו, מתחייב לשמור את סודותיו של המטופל כאוצר, ולעשות את כל שביכולתו כדי להטיב עם המטופל, תוך כיבוד רצונותיו. בין אם הוא ראש ממשלה, אזרח מן השורה או גדול הפושעים. כולם שווים בעיני הרופא.
גם היום, בעידן בו היחסים הללו נוטים יותר להיות יחסי לקוח-נותן שירות, מי שמפר את החוזה הזה נענש בחומרה, בין אם על ידי חבריו למקצוע או על ידי החברה ומערכת המשפט.
מדינת ישראל, ובעיקר משרד האוצר, בחרו לפגוע אנושות במרקם העדין והמורכב של יחסי רופא מטופל כדי להסיט את תשומת הלב הציבורית מהעוול שהיא מעוללת לאזרחיה, קרי, הקטנת תקציב הבריאות האפקטיבי לנפש באופן קבוע והדרגתי כבר למעלה מעשור. לא נבנו בתי חולים חדשים, לא התווספו מיטות אשפוז, מספר הרופאים לנפש שהיה בישראל מהגבוהים בעולם הולך ומתדרדר, מספר האחיות לנפש הוא מהנמוכים בעולם המפותח, מספר מכשירי MRI וCT- לנפש הוא מזעזע, ושירותי הבריאות בקהילה הולכים ופוחתים. הרופאים התשושים מנסים להעניק את הטיפול הרפואי המיטבי למרות התנאים פיזיים של עולם שלישי. הם המוצבים מול המטופלים ונמצאים במגע יומיומי עם הסבל והכעס המצטבר כנגד המערכת.
ההוצאה הפרטית על בריאות לנפש בישראל היא מהגבוהות בעולם המערבי. אין מדובר בתשלומי עתק לרופאים חמדנים ומרושעים, אלא על תשלום מינימלי והוגן לשירותי בריאות בסיסיים וזמינים. זה הכסף ש-75% מהישראלים משלם לשירותי הבריאות הנוספים של קופת החולים שמאפשר לנו תרופות וניתוחים זמינים מבלי לחכות למעלה משנה לניתוח במערכת הציבורית החולה. זה הכסף שאנחנו משלמים כדי לבחור מנתח או מצנתר או רופא יועץ. את כל מה שהמערכת הציבורית שהורדה על בירכיה על ידי האוצר לא מסוגלת לספק.
מסיטים את האש
האוצר בחוכמתו מסיט את האש מהרשעות והאטימות שהוא מפגין, כלפי האחרונים שעוד עומדים על משמר הבריאות של אזרחי המדינה. הוא סודק את הקשר החשוב שבין הרופא למטופל.
מערכת הבריאות העצמאית פרחה דרך שירותי הבריאות הנוספים של קופות החולים, בעידודה של המדינה, משום שזו הבינה שאינה מסוגלת וככל הנראה אינה רוצה, להשקיע מכספה בחיזוק המערכת הציבורית. ובחרה לבקש מאתנו לעשות זאת על ידי תשלום נוסף לקופות החולים או לחברות הביטוח הפרטיות. כדי שההוצאה הפרטית לבריאות תרד, המדינה צריכה להשקיע בדיוק את אותם סכומים מכיסה שיחליפו את הסכומים שהאזרח מוציא.
אם נשווה את מה שעושה המדינה לבריאות לתחום אחר נבין את רוע הגזירה. נאמר שהמדינה חושבת שהציבור צריך להשתמש יותר בתחבורה ציבורית. במקום לשפר את נגישות התחבורה הציבורית, לחפור רכבת תחתית, ליצור נתיבים ייעודיים, המדינה תכריז כי אין יותר אישור לרכוש מכונית פרטית. מעכשיו מחירי המכוניות כולן יהיו בפיקוח המדינה ומי שרוצה לרכוש מכונית יקרה יצטרך לממן גם את כביש הגישה אליו הביתה ואת בנית תחנת הדלק בשכונה שלו. מי שיקבע את מחירי השירותים לרכב הפרטי יהיו חברות הביטוח. נשמע הגיוני?
פגיעה בשירותי הבריאות הנוספים של קופות החולים, בלי לשפר את המערכת הציבורית באופן דראסטי, כולל הזרמה של מיליארדי שקלים חדשים, לא תשפר כלום. לאן ילכו המטופלים שלא יכולים כעת להשתמש בשירותי הבריאות המשלימים? לבתי החולים הקורסים? למיטות האשפוז במסדרונות? לצוותים המותשים בחדרי המיון והניתוח?
התורים יתארכו, זמינות שירותי בריאות בסיסיים תקטן עוד יותר וכרגיל מי שייפגע הכי הן השכבות החלשות יותר, המעמד הבינוני ותושבי הפריפריה, שכבר עתה ניתן לראות סגירה של לא מעט מרפאות עצמאיות בפריפריה שחסכו תורים של חודשים ואלפי שקלים לתושביה.
ד"ר עמיר סולד הוא מנתח בכיר ומומחה בניתוחים זעיר-פולשניים (כירורגיה לפרוסקופית) וחבר בפורום הרופאים לחיזוק הרפואה ומעמד הרופא בישראל