פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצחון הפירוס של נתניהו על אובמה

      עם תום כהונת נשיא ארה"ב ניתן לקבוע בוודאות: ישראל נותרה בדיוק במצב שבו הייתה לפניו, וסביר שתמשיך במדיניותה גם אחרי הבחירות הקרובות שם, וזו הצרה. דעה

      פגישת ראש הממשלה בנימין נתניהו ונשיא ארה"ב אובמה בני יורק (רויטרס)
      ניצחון פירוס. פגישתם האחרונה של נתניהו ואובמה (תצלום: רויטרס)

      שמונה שנות יחסים עכורים בין אובמה ונתניהו. שנים של מיאוס מופגן וחיוכים מאולצים. נתניהו ניצח, אך החשש הוא שיהיה זה ניצחון פירוס. אובמה לא הפתיע את ישראל בהחלטות הרות גורל, אך כן סגר הסכם עם אירן מעל ראשו של נתניהו, וכל ניסיונותיו של האחרון לסכלו - כשלו. הוא הוכיח שברטוריקה בנויה לתלפיות ניתן לעבוד על כל העולם, והציבור בישראל, ברובו המכריע, מריע לו. "הרשע מוושינגטון" לא הצליח במזימתו: ישראל התעלמה מכל בקשותיה של ארצות הברית בנושא הבנייה בהתנחלויות, המשא ומתן עם הפלסטינים לא זז מילימטר והבעיות נותרו כשהיו. עתה, לאחר חתימת הסכם הסיוע האסטרטגי לעשר שנים, נתניהו ואנשיו רשמו לעצמם עוד פרק מוצלח בתולדות ישראל.

      מוקדם לקבוע אם אובמה היה הנשיא הגרוע ביותר כלפי ישראל או שמא הנדיב ביותר, אך בכל מקרה, הוא לא חרג כמלוא הנימה מהמדיניות האמריקאית מ-1967. אין נשיא אחד שהסכים עם מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית, עם הבנייה במזרח ירושלים, הפקעת הקרקעות ומיני מהלכים אחרים. "ההתנחלויות קמו בשטחים שנתפסו במלחמת ששת הימים. ראשיתן במאחזים צבאיים וחקלאיים שהוקמו בחלקם הגדול באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית בגדה, אותם תכננה ישראל לתבוע לעצמה בסופו של דבר", כתב דורי גולד, כיום מנכ"ל משרד החוץ, בשנת 2009. "למרות שארצות הברית לא תמכה במפעל ההתנחלויות, תגובתה אליו לאורך השנים ידעה שינויים ותהפוכות על פי מערכת היחסים בין המדינות".

      ישראל התגברה על כל המכשולים

      כך, למשל, נמנע ממשל קרטר בעקביות מלתמוך בטיוטות גינוי נגד ההתנחלויות שנתגבשו שוב ושוב במועצת הביטחון של האו"ם במהלך שנת 1979. במרץ 1980, עם זאת, תמך במפתיע בהחלטה 465 שקראה ל"פירוק" כל ההתנחלויות, ומאוחר יותר שינה שוב את עמדתו.

      האמריקנים תהו אם ההתנחלויות מפרות את החוק הבינלאומי או את ההסכמים הבילטראליים בין ישראל לשכנותיה. הם בחנו אם הן מכשילות התקדמות כלשהי בשיחות שלום עתידיות וניסו לגבש עמדה באשר לשאלת מעמדן מול צורכי הביטחון של ישראל. גם הנשיא בוש הבן לא השלים עם קיומן, אך הוא היה מוכן לדון ברצינות על הכללת גושי ההתיישבות הגדולים בהסדר סופי עתידי. זה, אמור יהיה לכלול, על פי כמה פרסומים, אי-הקמה של התנחלויות חדשות, אי-הפקעה של אדמה פלסטינית, אי-הקצאת תקציבים לעידוד בנייה בהתנחלויות ופיתוח יישובים קיימים רק ב"קווים קיימים".

      גם לגבי מזרח ירושלים מעולם לא הייתה הסכמה בין שני הממשלים, אך ישראל התגברה על כל המכשולים: המשיכה בבנייה, הקפיאה אותה ושוב חזרה במלוא המרץ. עם תום כהונת אובמה ניתן לקבוע בוודאות: ישראל נותרה בדיוק במצב שבו הייתה לפניו, וסביר שתמשיך באותה מדיניות גם אחרי הבחירות הקרובות בארצות הברית, וזו הצרה הצרורה. אין ספק שהפלסטינים והרשות אינם מוכנים ללכת לקראת הסדר מוסכם או הסכם שלום. המציאות בשטחיהם נוראית, והטרור הלא פוסק מזכיר עם מי יש לנו עסק. נתניהו וחבריו סבורים שניתן לכופף את הפלסטינים או להעלים אותם מיהודה ושומרון, ואולי אף מעזה. זה לא יקרה. האינטרס הישראלי הוא להיפרד מהם - בהסדר מוסכם או במהלכים חד-צדדיים בתמיכת הקהילה הבינלאומית. העולם הציני מאשים את ישראל בעוולות רבות כלפי הפלסטינים. אין מדינה אחת שתומכת במדיניותה בשטחים, וכאן התמיכה במדיניות נתניהו גדולה למדי. כדאי שישאל את עצמו אם הוא רוצה להיות מנהיג או פוליטיקאי.

      פרופסור צ'לו רוזנברג הוא היסטוריון שמתמחה בביטחון לאומי