"ברגע שהתחביב של בעלי נהיה אובססיבי, זה התחיל להטריד את כל מי שלא שותף לאובססיה. זה עולם תוכן שלם שאני כלל לא שותפה לו. יש לו חברים חדשים, ממש משפחה אלטרנטיבית איתה הוא חוגג אירועים, מפגשים, מרוצים, קבוצות ווטסאפ ופייסבוק עם בדיחות פנימיות שרק הם מבינים. ועוד לא דברתי על רומנים שנרקמים לא פעם בתוך הקבוצות האלה ומפרקים משפחות, על זה אני בכלל מעדיפה לא לחשוב.
הווידוי הזה נאמר מפיה של עלמה, אשתו של איתי (השמות בדויים), שמתאמן כבר מספר שנים בקבוצות ריצה וטריאתלון. אך הבעיה בתחביב של איתי, שהפך לאובססיה ששאר בני המשפחה אינם שותפים לה, היא לא העיסוק בספורט אלא האינטנסיביות, מסבירה עלמה.
"אני התחלתי להרגיש שלבן הזוג שלי יש חיים אחרים, שלמים ומלאים במקביל לחיים המשותפים שלנו. גם יש את ההשקעה הכספית הגבוהה מאוד של ציוד הספורט, אם זה אופניים, שעוני ריצה, נעליים, חליפות שחיה ותלבושות קבוצתיות, וזוהי כמובן רק רשימה חלקית. מדובר פה בציוד אין סופי שעולה אלפי שקלים שהחבר'ה האלה קונים כל הזמן עם צורך בלתי פוסק להתחדש ולהשתדרג. אבל זה לא רק הכסף והזמן שהוא מקדיש באימונים, זה גם העייפות שאחרי זה, ההרדמות בסלון או הפרישה לשנת לילה בשעה 20:30 בערב. סקס הס מלהזכיר בלילות בהם הוא צריך להשכים מוקדם למחרת בבוקר לעוד אימון".
בעשור האחרון נפתחו מאות קבוצות ריצה ברחבי הארץ אך קשה להצביע על מספר מדויק מאחר שאין גוף רשמי בארץ שמאגד או מפקח על קבוצות הריצה. ברשימת המועדונים של Real Timing, גוף ישראלי המארגן אירועי ספורט ומודד זמנים במרוצים רבי משתתפים, רשומים כ- 400 מועדוני ריצה וטריאתלון שונים. מדובר בעלייה של עשרות אחוזים, בעיקר בשלוש השנים האחרונות.
שרונה שלו מאייר, מאמנת ריצה, בעלת מועדון הריצה "אדרנלין", מציינת מספר סיבות עיקריות לתופעת קבוצות הריצה ברחבי הארץ בשנים האחרונות, ומקשרת את הטרנד האופנתי בצורך הבסיסי שלנו כישראלים להרגיש שייכות ו"ביחד". "אם פעם זה היה ריקודי-עם או חבורות זמר", אומרת שרונה, "היום, גם בעקבות הטרנד העולמי, אנשים בסביבות גיל 40 מתפנים מעומס גידול הילדים ומלחץ המשכנתא, ומתחברים לעולם הספורט. כמובן שהרדיפה אחרי הגזרה והמודעות ההולכת וגוברת לצריכת מזון בריא קשורים לכל העניין ומצליחים להזיז את אנשי הספות והטלוויזיה אל מסלולי הריצה ותחרויות הספורט".
שרונה, שהתחילה לפני כשלוש שנים לאמן רצים בודדים, מאמנת כיום מעל מאה רצים הרשומים למועדון שלה, גברים ונשים מכל אזור הצפון. מדי פעם, היא נהנית להביט על כל הטירוף הזה מהצד ולנסות לנתח אותו. "אנשים עוברים תהליכים מאוד משמעותיים בקבוצה, זה הרבה יותר עמוק מכמה אתה רץ ובאיזה קצב. המתאמנים החדשים מגלים על עצמם יכולות ותעצומות נפש שבכלל לא ידעו שטמונות בהן, וגם הקשר הזוגי מקבל חיזוק או מתפרק - הכול תלוי מה היה שם קודם, עד כמה בן הזוג מפרגן. וגם כמובן האם זה שהתחיל פתאום לרוץ ביום בהיר אחד יודע לשים לעצמו את הגבול ולאזן את הכול כך שהמשפחה והזוגיות לא יפגעו".
במשפחת וינבר הצליחו למצוא את האיזון בין האימונים לזוגיות והמשפחה. "השעון המעורר שלי מכוון כמדי יום על 4:30 בבוקר. אני לא אגיד שאין בקרים שאני מעדיפה להישאר במיטה, אבל ברגע שהתעוררתי והתארגנתי לאימון, שום דבר כבר לא ישאיר אותי בבית. ושעתיים מאוחר יותר התחושה מדהימה". עדי, אם לארבעה ומעצבת אפנה בעלת חברת האפנה דרדלוקס, מתאמנת עם בעלה קרוב לארבע שנים. "החלטתי שאני חייבת לעשות גם דברים לעצמי אחרי שהילדים כבר גדלו. התחלתי בקבוצת ריצה ממש מאפס, שתי דקות ריצה, שתי דקות הליכה. אחרי שנה כבר רצתי את המרתון הראשון שלי. לפני כשבעה חודשים הצטרפתי לקבוצת הטריאתלון בה מתאמן גם בעלי, ובקיץ הבא אנחנו מתכננים להשתתף ביחד בתחרות חצי איש ברזל בגרמניה. נכון שמדובר פה בשעות אימונים רבות, אבל בגלל ששנינו עוסקים באותו התחביב יש הבנה והכרה בצורך לעסוק באופן אינטנסיבי בספורט".
אך גם עדי יודעת שההחלטה להתאמן עלולה להביא בעיות רבות אל תוך הזוגיות. "כשרק אחד מבני הזוג מתאמן, נוצרים לא מעט משקעים בגלל ההיעדרות וההשקעה הרבה של בן הזוג הספורטיבי, בעוד שהשני נשאר לא שייך ולא קשור לעולם הזה. אצלנו, בשונה מהזוגות האלו, יש הבנה מלאה, פרגון, והזוגיות רק נתרמת מכל העניין. העובדה ששנינו גם מנהלים ביחד עסק משותף עוזרת ליכולת לתמרן עם הילדים ושאר משימות הבית והמשפחה. וגם הילדים כבר התרגלו, מדי פעם יש תלונות כאשר שנינו חוזרים מאימון בוקר קשה וארוך בשבת, ולא תמיד יש לנו כוח לנסוע רחוק לאיזה טיול, אבל בסך הכל הילדים הם שותפים מלאים לחוויות הספורטיביות שלנו. הם באים לעודד בתחרויות וגם מתאמנים בעצמם. אני חושבת שזה נהדר שהספורט הוא חלק בלתי נפרד מההוויה המשפחתית שלנו".
נעמי שוורץ, שהשתתפה לפני כשלושה חודשים בתחרות איש ברזל בגרמניה, מספרת שבלי התמיכה של בעלה ושלוש הבנות, לא היה סיכוי לעבור את ארבעת החודשים האינטנסיביים האחרונים שלפני התחרות. "זה הגיע למצב בו אני רצה כשעתיים בשעות הבוקר ואז צריכה לצאת אחר הצהריים לאימון שחיה, אבל לא מוצאת כוחות. אם אחת הבנות לא הייתה אומרת לי: 'אמא תלכי עכשיו לשחות כי אם תוותרי תתחרטי ותכעסי על עצמך מאוחר יותר', לא הייתי מצליחה להרים את עצמי מהספה בסלון. העידוד הבלתי פוסק של המשפחה, הכנת אוכל, ויתור על בילויים משפחתיים ואפילו התעוררות מוקדמת בבוקר של בעלי כדי ללוות אותי ברכב כשאני רוכבת, היו ממש החמצן שלי".
אחד הגורמים המרכזיים לבעיות של מתאמנים רבים עם בני זוגם הוא העלייה בדרגת הקושי באימונים ובתחרויות, מתחרויות ספרינט דרך אולימפי וחצי איש ברזל ועד התחרות האימתנית איש הברזל. כל קפיצה כזו מגדילה את שעות האימונים, רמת המחויבות והאינטנסיביות. "מדובר כאן ב-16-20 שעות אימונים בשבוע", מסביר המאמן רון שחר מכפר ורדים, שמאמן את קבוצת הטריאתלון הצפונית "טריאתרון". "איך שלא נהפוך את זה, האימונים באים גם על חשבון זמן העבודה וזמן המשפחה".
אך תפקידו של המאמן לא מסתיים בשגרת האימונים הפיזיים, ופעמים רבות מוצא עצמו רון כקאוצ'ר של בני הבית. "אני משתדל להסתכל על התפקיד שלי כמאמן בצורה יותר רחבה. אני לא רק כותב תכניות אימונים ומוודא את ביצוען, אני גם משמש כפסיכולוג, ומשתדל לתת תמיכה מנטלית למתאמן, ואם צריך אז גם למשפחתו. לפני שמתאמן שלי נרשם לתחרות כמו איש ברזל, אני מבקש ממנו קודם כל לקיים שיחה משפחתית. לדבר עם בן הזוג והילדים, ולשתף אותם במה שהולך לעבור עליו בחודשים הקרובים. מדובר כמובן בשעות אימון ממושכות, וגם בעייפות מצטברת ובצורך במנוחה ושינה טובה לאחר האימון האינטנסיבי. בילויים, טיולים וזמן איכות עם המשפחה מצטמצמים בתקופה שלפני התחרות, והמתאמן עסוק בעיקר בעצמו. אם אין תמיכה מהמשפחה או מבן הזוג, לא הייתי ממליץ לצאת להרפתקה הזאת שיכולה להסתיים, לעיתים, בפירוק המשפחה".
דגנית קופליק מעתלית רצה כבר שבע שנים. היא מבינה בדיוק על מה רון מדבר כששיוועה לתמיכה בזמן האימונים לקראת אולטרה מרתון של 61 ק"מ. "חוסר הפרגון הזה מצד בעלי היה כל כך בולט וזה אולי היה הקש ששבר את גב הגמל וגם את נפשי שלי, עד שהחלטתי לפרק את החבילה".
המהפך האישי של דגנית התחיל בשנת 2009, לאחר ששינתה את תזונתה, השילה 30 ק"ג, ובעיקר התחילה לרוץ, והרבה. בתוך זמן קצר יחסית היא רצה את המרתון הראשון שלה. אחר כך המשיכה לאולטרה מרתון, כשהשיא היה ב-2014 במרוץ סובב עמק בו רצה 100 ק"מ וזכתה במקום השלישי בתחרות. "אני חושבת שכל השינוי שעברתי איים על בעלי. פתאום גברים מחמיאים לי, כותבים תגובות מפרגנות בפייסבוק. ניסיתי להכניס גם אותו לעולם הריצה כדי שיחווה קצת את מה שאני חווה, אבל זה לא עבד ובסופו של דבר התגרשנו. אני מאמינה שאם הזוגיות שלנו הייתה מספיק חזקה, והקשר היה בריא ביסודו, זה לא היה קורה. אבל במקרה שלנו, ככל שהספורט העצים אותי - כך מערכת היחסים שלנו הלכה והתדרדרה".
היום יש לדגנית זוגיות חדשה עם עודד, שעוסק גם הוא בספורט, ויחד הם חולקים שעות רבות של ריצה ורכיבה משותפת. "החלטתי שבפרק ב' שלי אתחבר רק לאדם בעל אופי ספורטיבי, כזה שיוכל להכיר, להבין ולהכיל את העיסוק האינטנסיבי שלי בריצה שהוא הרבה פעמים, אני מודה, מאד סיזיפי ותובעני. עצם זה ששנינו קמים יחד ב-5:00 בבוקר לאימון או משלבים בכל חופשה גם אטרקציות ספורט ואימונים לא שגרתיים, מאד מחזק את הקשר. כשבן הזוג שלך הוא גם הפרטנר שלך לאימונים - מבחינתי זה מושלם".
גם מייק רימון, בן 48 משוהם, מאמין שהצליח למצוא את הנוסחה הנכונה. הוא משתייך לקבוצת הריצה "אינטרוואל", ומתאמן בימים אלה לריצת האולטרה מרתון 61 ק"מ בפעם השנייה. עורך-דין במקצועו, שנהג להשקיע שעות עבודה מרובות במשרד, מספר בחיוך שדווקא אשתו הייתה זו שדחפה אותו לחפש לעצמו תחביב, אבל לא תיארה לעצמה שהתחביב התמים ינהל בבוא היום את בעליו. "למזלי, אשתי מיכל, היא אדם מאד מפרגן ומאפשר מרחב מחייה, מה גם שהיא כבר התרגלה לצלצול השעון ב- 3:00 בבוקר כמעט מדי שבת כשאני מתעורר ומתחפף לריצת הנפח של סוף השבוע".
מייק הבין שהדרך לשלב בין האהבה הפרטית שלו לחיי המשפחה כרוכה בלא מעט מאמץ. "אבל אני חייב לזקוף לזכותי את העובדה שאני מאוד מקפיד למצוא איזון בין עולם הריצה הממכר והתובעני לבין ההשקעה בבית ובמשפחה. אני משתדל לצמצם פערים בין זמן הברוטו של האימון לזמן נטו, ולא נשאר אחרי האימונים לארוחות ושיחות ארוכות עם חברי הקבוצה, הכול על מנת שאוכל לחזור במהירות הביתה וגם להספיק עוד לעשות משהו עם ילדיי בסוף השבוע. בשבת האחרונה למשל, אחרי שרצתי שלוש שעות וחצי, הגעתי הביתה עייף אבל לא נזרקתי למיטה, אלא הכנתי ביחד עם אשתי ארוחת ברנץ'. אחר הצהריים עוד הספקתי ללכת כמה שעות לים עם הבן שלי. להגיד לך שאין בכלל השפעה על המשפחה? בוודאי שיש. בשישי בערב, לדוגמא, אנחנו לא יוצאים לבלות כדי שאוכל לצבור מספיק שעות שינה איכותיות לפני האימון של שבת. אבל יש גם השפעות חיוביות, הבת שלי בת ה-16 נרשמה עכשיו למרוץ הלילה של תל אביב ומבקשת שאתאמן ואבוא אתה למרוץ. לרוץ לצידה יהיה אושר גדול, הרבה יותר מעוד תחרות שאני משתתף בה.
"כשאני מסתכל מסביב ושומע מה קורה לרצים אחרים בקבוצה שלי ובקבוצות אחרות", אומר מייק, "איך נכנס כל כך הרבה מתח לחיי המשפחה בגלל זה שהתחיל לרוץ ולא רואה ממטר, אני מבין שאני צריך לחשוב כל הזמן איך אני מצמצם את הפגיעה במשפחה שלי, גם אם זה אומר לרוץ עוד פעם 61 ק"מ ולא להתאמן כבר לריצת ה-100 ק"מ, שבטח עוד תגיע מתישהו. אבל ששש, זה ביננו", הוא צוחק.
לא הרבה בני זוג הסכימו לדבר בגילוי לב שכזה על ה"מאהבת" או ה"מאהב" החדש של הצד השני בדמות קבוצת הריצה או הטריאתלון. אבל אצל לא מעט מהם, בעיקר בקרב הנשים, אפשר היה לשמוע תחושת אשמה תמידית שהן חיות איתה, על כך שלא רק שהן לא עוסקות בספורט יחד עם בן הזוג, הן גם לא יודעות לפרגן מספיק לאיש שחי לצדן. "את שואלת אותי אם אני גאה בבן הזוג שלי על ההתעסקות במשהו שמזוהה עם בריאות והשגיות?" תוהה עלמה. "אני אסכם ואומר שיש בי כמובן גם תחושת גאווה, אבל היא תמיד נמהלת במחיר היומיומי שהבית והמשפחה צריכים לשלם. ואין מקרה שהמשפחה לא משלמת מחיר, לא משנה באיזה צבעים מנסים לצבוע את זה".
אז האם אפשר לנהל חיי משפחה וזוגיות תקינים עם תחביב כה תובעני, שגובה שעות אימון רבות, שלא לדבר על ההוצאות הכספיות? האם טובת המשפחה גוברת על הרצון להתפתחות אישית? זוגות רבים נשברים תחת העומס ומחליטים לפרק את החבילה למען האהבה החדשה, אך אחרים הצליחו למצוא את שביל הזהב ולאזן בין המשפחה לאימונים, בלי לוותר על החלום. "כשחציתי את קו הגמר באיש הברזל, תחושת ההיי והניצחון שליוותה אותי הייתה קשורה לידיעה שיש מאחורי גב חזק ואיתן של משפחה מאוחדת", אומרת נעמי. "המשפחה שלי הבינה שגם לי, אמא בת 47, מותר לחלום, ובעיקר - להגשים את החלומות שלי"
