למי באמת שייכת ירושלים? לנו

נדמה שאין עיר שכל כך הרבה עמים, דתות, מדינות ואידיאולוגיות מנסים לנכס אותה לעצמם יותר מירושלים. לצער כולנו, מדובר בניסיונות שחלקם חרגו מזמן מגבולות הדיון התרבותי והפכו למאבק אלים, שבינו ובין הקשבה ושיחה אין דבר וחצי דבר.

עבורי, עם זאת, קיימת אמת אחת ותשובה מוחלטת לשאלה: "למי שייכת ירושלים?", והאמת הפשוטה הזו נעלמת לפעמים מעינינו. בנוסף למשמעות הדתית והלאומית שמונחת על כתפיה, זו לפני הכול עיר תוססת וחיה, שמתמודדת עם אתגרים אדירים ומציגה גם הצלחות בקנה מידה בינלאומי. זו אחת הערים המגוונות בעולם, מרחב צר שבו מצטופפים חרדים וערבים, נוצרים ודתיים לאומיים, עניים לצד שועי עולם. ירושלים, אם כן, שייכת בראש ובראשונה לתושביה, לבנותיה ובניה שמתעוררים בבוקר נטול לאום, הולכים לעבודה ללא דת או גזע, וחוזרים הביתה, למשפחה בשר ודם, ולא לרעיון ולחזון.

זוהי גם התכלית לשמה הוקמה הקרן לירושלים לפני 50 שנה, בכפוף לחזון ראש העיר המיתולוגי טדי קולק: כשמקדשים את תושבי העיר כולם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, תחושת השייכות שלהם גוברת, וכך גם האכפתיות שלהם ורצונם לשמור עליה.

ירושלים שייכת לתושביה, ואלו רוצים חינוך טוב, הזדמנויות שוות, תיאטראות לצאת אליהם, ומגרשי משחקים עבור ילדיהם. הם רוצים להכיר אלה את אלה, להבין את השפה, לרקוד ולשיר. מעט פחות ממיליון התושבים הם מעל לכל חזון, הסכם מדיני או נאום פוליטי. בלעדיהם ירושלים אינה נראית אותו הדבר, ועליהם אנחנו נלחמים בראש ובראשונה.

הקרן תרמה לאורך שנותיה יותר מ-5 מיליארד שקלים לכ-4,000 פרויקטים, כולם למען אנשים. בימים אלה, כשהיא מציינת יובל, התקבצו ובאו מכל קצוות תבל תורמים השייכים למעגלי היהודים העשירים והמשפיעים בעולם, כדי לחזור ולהביע אמון ומחויבות לתושבי העיר. לכל אחד מהם דעה פוליטית, זהות לאומית או אמונה, אך אלו נותרות בכניסה לבירה. כך נשמעים אוהבי ירושלים: בקול שפוי, ארצי, ובגובה העיניים.

עיר מגוונת בתרבויות, דתות, שפות וזהויות איננה חבית נפץ כי אם פוטנציאל בלתי נדלה לחיים משותפים ועשירים. אם רק נשקיע ביומיום של הנשים, הגברים והילדים שעושים את ירושלים, נוכל להפוך אותה לעיר שהיא אור לגויים, דוגמה ומופת לכל העמים.

יוהנה ארביב היא נשיאת הקרן לירושלים, המציינת יובל לייסודה בכנס חגיגי המתקיים השבוע בבירה