הסכם הסיוע האמריקני לישראל, ששוויו 38 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, הוא ההסכם הגדול והיקר ביותר שמדינת ישראל קיבלה מעודה ומהווה את הסכם הסיוע הגדול ביותר שארצות הברית סיפקה למדינה כלשהי בעולם. ואולם, חרף נתונים אלה, תוקפים גורמים באופוזיציה ובתקשורת המסורתית את ההסכם וטוענים כי ראש הממשלה למעשה "הפסיד" עבור ישראל מיליארדי דולרים ו"סיכל" במו ידיו הסכם טוב יותר בשל מאבקו בהסכם הגרעין עם איראן ובשל נאומו בקונגרס. לטענות האלה אין שחר ולא בסיס, והן מעידות בעיקר על חוסר המודעות והידיעה בכל מה שקשור למצב הבינלאומי, למדיניות הכלכלית האמריקנית, ובכלל, לניהול משא ומתן עסקי.
ראשית, ברור לכל כי יחסי נתניהו-אובמה לא לבלבו בתקופת כהונתם המקבילה של השניים ולא היו מהטובים שראינו ביחסים ההיסטוריים של הממשלים בשתי המדינות. שני המנהיגים מגיעים מרקע אידאולוגי שונה לחלוטין ומתפישות נוגדות. ועדיין, חשוב לזכור כי ישנו הבדל בין היחסים בין הממשלים, ובין היחסים בין המדינות. ייתכן מצב ששני המנהיגים לא מסתדרים ביניהם, אך הקשר העמוק בין המדינות לא נפגע ואף יכול להתחזק כפי שאכן קרה בשבע השנים האחרונות, על-פי מספר סקרי דעת קהל בארצות הברית בזכות הברית האיתנה והמסורתית בין השתיים.
כמו כן, ממשל אובמה מעוניין להראות שלא היה עוין לישראל בתחום המדיני במשך שנות כהונתו, בכך שהוא מחזק את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחום הביטחוני. הדבר יוצר בלבול וגורם לישראלים לראות את אובמה בזווית חיובית יותר. מובן שיש לכך השלכות גם על המפלגה הדמוקרטית, על היחסים עם הקהילה היהודית ועל הבחירות בארצות הברית.
שנית, בשום שלב במשא ומתן לא הובטח לישראל סכום גדול יותר ממה שקיבלה. הטענה המעוותת כי ישראל הפסידה כסף נובעת מסיבה אחת - ישראל היא זו שדרשה מראש מארצות הברית סכום סיוע בשווי של 45 מיליארד דולר לעשור. אלא שכמו בכל משא ומתן, ידוע שהקונה מציע כבר בשלב ההתחלתי סכום נמוך, אפילו מצחיק במיוחד, מתוך מטרה שהמוכר יקבל את האיתות וייצב את הסכום ברמה שתהא מספיק אטרקטיבית עבור הקונה ועבור המוכר יחד. אם לא היה עושה כן הקונה, אזי שמחיר הרכישה היה גבוה באופן משמעותי. כך עשה ראש הממשלה כשדרש מלכתחילה שווי גבוה במיוחד, מתוך מטרה שישראל תקבל בסופו של דבר שווי אשר מספיק גבוה עבורה.
שלישית, נתניהו פעל כך לא רק בשל האופי הטבעי של ניהול בסיסי במשא ומתן, אלא בעיקר מכיוון שבשנים האחרונות ארצות הברית מקצצת משמעותית את תקציב הביטחון שלה, כולל בהסכמי הסיוע שלה למדינות. מציאות זו מעידה כי שווי הסכם הסיוע לישראל היה נתון ללחצי קיצוץ, ללא קשר למתיחות בין ראש הממשלה והנשיא האמריקני, וכי נתניהו פעל נכון כשדרש מראש סכום גבוה, מתוך ציפייה שלא לפגוע בהסכם.
בסופו של דבר, לא רק שהשווי לא קוצץ, אלא הוא גדל, ולא רק שהשווי גדל, אלא שההסכם כולל בתוכו אפשרויות רכישה לאמצעי לחימה אסטרטגיים שארצות הברית לא התלהבה למכור לישראל עד כה.
עומר דוסטרי הוא מוסמך אוניברסיטת תל אביב בתכנית לדיפלומטיה, מתמחה במכון למחקרי ביטחון לאומי ועוזר מחקר במרכז הסייבר של סדנת יובל נאמן למדע, טכנולוגיה וביטחון
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד