ימים לא פשוטים עוברים על השמאל הישראלי; מועמד האלטרנטיבה המרכזי לראשות הממשלה, יאיר לפיד, מגדיר עצמו "ימינה מהמרכז". יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג העלה בעשרת הימים האחרונים שמונה פוסטים לעמוד הפייסבוק שלו וכולם עוסקים בספורט ואיחולי חגים - וגם באלה שגה - במקום בביטחון או בכלכלה, וממחקר שנערך ב-2015 עלה שרק אחד מכל 1 מתוך 11 בני נוער בממוצע, מגדיר את עצמו שמאלני. בהתחשב באמור, אין סיבה להתפלא על כך שהשיח הפוליטי כיום מתקיים במקרה הטוב בתוך הימין ובמקרה הרע בין הימין למרכז הנוטה ימינה. ההבנה שלפיה אין שמאל בישראל, על אף 29 המנדטים של הרואה ואינו קיים המדובר, מחלחלת היטב לתודעה.
אין פלא אפוא, שמצאנו את עצמנו עם שם חדש-ישן בבורסת השמות, מביט אלינו עטור זקן שחור ומשקפיים אופנתיות-למדי: אהוד ברק. אמנם יש מי שטוענים שהאיש לא רלוונטי, לא אלקטבילי, לא מעניין ובכל מה שקשור לאהדה הציבורית כלפיו, ייתכן שהם צודקים. אבל אפילו אותם אנשים שפוטרים את עצם נוכחותו של האיש כקוריוז, לא יכולים להתכחש לכך שבהתבטאויותיו הקמוצות - ובשלטי החוצות ש"אין לו מושג מי אחראי להם" - מציב ראש הממשלה לשעבר מראה חדה בפניו של הציבור הישראלי, ובעיקר בפניו של אותו חלק בציבור שמייחל למועמד שאינו נתניהו ומחפש אותו עד היום בלשכות רבי-אלופים במיל', בעיריות גדולות וקטנות או בהפגנות בכיכר העיר שטוקהולם. בפשטות, ברק מציב אופוזיציה.
אלא שמי שטוען ששובו המסתבר ועלייתו המקו?וה של ברק יהיו המזור לצרותיו של אותו שמאל-לא-קיים, טועה. בהתחשב בכך שאפילו מי שמתיימר להחליף את שלטון הימין עוסק בעיקר בלהידמות לו, ייתכן בהחלט ששובו של ברק יספק את הלהט והמרץ שכל כך חסר למחנה השמאל, שטרם התאושש מנסיקת הליכוד המדהימה בבחירות. מאידך, גם אם יצליח ברק לשוב בפעם המי יודע כמה, ואפילו יוביל את השמאל-מרכז על חשבון (או בעזרת) לפיד ושלל הגנרלים לבית אשכנזי או גנץ תרחיש מופרך כמעט כמו שהוא אפשרי יהיה זה פתרון קצר מועד ונטול בשורה.
שהרי כל שעה שהשמאל יעסוק רק בהחלפת נתניהו, מבלי לבדוק מיהו המחליף המיועד, אין לו ברירה אלא להידמות לו. ואולם, הימנעות מוחלטת מניסיון להחליף את נתניהו בשם בנייה מחדש עלולה להביא לאובדן מוחלט של נוכחות ציבורית: 20 שנות דה לגיטימציה לעצם המושג "שמאל" עשו את שלהן, והדרך לעלייה של שמאל אידיאולוגי היא קשה, מלאת בורות ודורשת זמן רב מכפי שמעגלי הבחירות התכופים מאפשרים.
לכן, אם השמאל חפץ חיים לא רק כמי שמוגדר ע"י הסלידה מנתניהו אלא כגוף פוליטי ורעיוני בזכות עצמו, עליו ליישב בין הצורך בסיפוק המידי הנובע מדרגות הגנרלים ושיח ביטחוני ושמרני, לבין חזרה לשיח ליברלי של שלום, סוציאל-דמוקרטיה וזכויות אדם ואזרח. ניסיון להספיק הכול מהר ועכשיו, כפי שלא צלח לברק כראש הממשלה, לא תייצר לשמאל אלא שברון לב ואובדן דרך לשנים קדימה. אלא שפוליטיקה הצופה פני עתיד היא מצרך נדיר שקיים הרבה יותר בימין מאשר בשמאל הישראלי של היום.
עידו דמבין הוא עורך דין וממקימי תנועת "מהפך" לשינוי פני מפלגת העבודה
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד