בצדי הדרך מוטלים שמות הנשים הערביות

אני ח'אלד בן מייסר, בן זוגה של ח'ולוד ואביה של מייס, אח לנג'אח, האוהב ללא גבול את סבתי פאטמה ואת דודותיי מרים וזריפה, מצרף את קולי לקולם של רוב הפלסטינים והערבים המגנים את העיוולת שגילינו כשכמה רשימות המתחרות בבחירות המוניציפליות הפלסטיניות בחרו להסתיר את שמות הנשים ולייחס אותן לבעליהן או לאחיהן. וכך נכתב: "המועמדת אשתו של אדון פלוני" או "המועמדת אחותו של אדון אלמוני". מעשה זה הוא לא פחות מרציחת הנשים בעודן חיות. אני מבקש לנצל הזדמנות זו כדי להכריז בגאון על התייצבותי לצדן של כל הנשים הנפלאות שהן הסיבה לקיומי ולהצלחתי. אני מתגאה עד מאוד בשמותיהן וחשוב לי לומר זאת כדי להדגיש את שאט הנפש שלי ושל רבים אחרים מהעליבות הנוראה העולה מההימנעות של ציון שמן.

הפרקטיקה הנפסדת הזו, של מחיקת שמות נשים, נצפתה גם ברשימות שהתמודדו בבחירות לפרלמנט בירדן. ולא רק שם. נדמה שאות הצטיינות מיוחד ראוי שיוענק למפלגות הסלפיו?ת במצרים על הפטנטים המופלאים שעיצבו את התופעה הזאת בבחירות שלאחר מהפיכת ינואר 2011. בבחירות ההן, הסתירו את שמותיהן ופניהן של המועמדות הסלפיות איורים של כובעים, כפות או בלוטים.

רבים מאיתנו טרודים בשאלה האם נוכל להיחלץ מהניוון והפיגור בעודנו נתקלים שוב ושוב בקרקע הקשה של המציאות. שוב ושוב אנו מגלים עד כמה תמימים היינו כשחשבנו שכבר הגענו אל התחתית של התחתית. במאמר שכתבתי לפני יותר מעשר שנים דיברתי על "הארכיאולוגיה של התחתיות האינסופיות" וטענתי בו שבכל פעם שחשבנו שהגענו לתחתית, הסתבר לנו שטעינו שכן ישנן תחתיות נוספות, אליהן אנחנו מתעקשים לרדת. הדבר נכון לגבי המדיניות הלאומית והפאן-ערבית, מדיניות החוץ, עניינים מפלגתיים וסוגיות דתיות וחברתיות, ולמעשה – כמעט לגבי כל היבט פוליטי או חברתי בחברות שלנו.

ה"גאון" שהמציא את הרעיון המהפכני של קבורת הבנות בעודן בחיים ועוד רעיונות רבים ושיטות נפסדות הנמצאות בשימוש יומיומי, כדוגמת רצח נשים – לרבות רצח מוסרי ורצח של שמותיהן – צריך לקבל את עיטור הריקבון על המשך דרדורנו אל תחתיות חדשות. והאמת צריכה להיאמר: אנחנו גולשים במדרון של שפל חברתי ותרבותי. מדובר בצונאמי ששטף כל חלקה טובה והמשלב שמרנות, שבטיות, דתיות עלובה ומוסרנות אסלאמית. מציאות החיים של הנשים בחברות הערביות מעולם לא הייתה סוגה בשושנים, אך באחרונה הגיע השפל הזה לתהומות חסרות תקדים. כה מייאש הוא המצב עד שגם באותם מקרים בהם מצליחות קרני השמש לחדור, ונשים נוכחות בחברות שלנו כמנהיגות, מנהלות או יוצרות, אפילו אז אין זה בגלל שינוי השיח אלא למרות השיח. הן נאלצות לכפות את נוכחותן על המרחב החברתי שלנו, והמרחב לא מזמין אותן להמשיך ולנסות.

בעבר הלא רחוק, בייחוד בערי החוף שבהן היו הגברים יוצאים למסעות דיג או שליית פנינים ונעדרים לתקופות של חודשים, היוו הנשים את עמוד התווך של המבנה החברתי. הן היו בעלות הבית בכל מובן – ניהלו את ענייניו מבפנים וייצגו אותו החוצה, בפני החברה. נשים עשו קניות הביתה בשוק, היו סוחרות עם זרים ואז חוזרות הביתה ומקבלות אורחים ברוב כבוד. בעבר לא היינו כה שקועים בתחתית. בעבר היו הנשים מוכרות בשמותיהן ופניהן היו גלויים לכל עין, ולמרבה המזל, ה"גאונים" המרכיבים את רשימות המתמודדים והמתמודדות של היום, לא היו קיימים אז.

ה"גאונים" האלו גם לא היו קיימים בתקופה שבה נכתבו המסורות של הנביא מוחמד, שבה הכרנו את נשות הנביא ואת בנותיו בשמותיהן כמו גם את בנותיהם ואת נשותיהם של נאמניו של הנביא ועוד שורה ארוכה של נשים, בנות ואחיות בעלות מעמד ועוצמה בכל רחבי עולם האסלאם.

כדי להוכיח את ה"גאונים" החדשים הללו נזכיר בקול גדול את שמותיהם נשים גדולות כגון בלקיס (מלכת שבא) או זנוביה (מלכת תדמור); שג'ר א-דור (שליטת מצרים במאה ה-13, האישה היחידה ששלטה על מצרים המוסלמית), ראבעה אל-עדוויה (משוררת ומיסטיקנית פורצת דרך במאה השמינית) או את פאטמה אל-פהרי (מייסדת אוניברסיטת אל-קרווין במרוקו). נזמין לצידנו גם את היפאטיה, הפילוסופית האפלטונית המבריקה והיהלום שבכתר התרבות של אלכסנדריה במאה הרביעית לספירה, שתפוצץ כבר את השוביניזם הגואה אצלנו ותוכיח שהוא לא יותר מבלון מלא אוויר.

כיום, בראש הדברים שאליו מכוון האספסוף את חיציו, ניצבות בגאון הנשים: נשים, עבור האספסוף ועבור ה"גאונים" החדשים, הן מקור הפיתוי, מקור השחיתות, מקור הבושה, מקור היעדר התבונה והאדיקות ובעצם – מקור כל תועבות העולם. כל חלק ואיבר בהן מבייש את הגבריות, ולכן יש להסתיר אותן, כשהמהדרין יסתירו גם את שמותיהן.

וכך בדיוק קרה, ודווקא בפלסטין היקרה. פלסטין שבעבר היתה למודל לחיקוי עבור חברות ערביות. פלסטין שמעריה המרכזיות – חיפה, יפו, ירושלים, שכם ועזה – יצאו נשים חלוצות בתחומי תרבות, ידע וחברה. פלסטין שגם בשנות המאבק הלאומי נגד מפעל הכיבוש הקולוניאלי שובצו שמי המאבק באבני החן של שמות נשים אמיצות כליילא ח'אלד, דלאל מוגרבי, עאישה עודה, וופא אידריס, איאת אל-אח'רס והנאדי ג'ראדאת.

לצד כל אלה, ומאז 1948, יש עוד רבבות אמהות במחנות הפליטים, וגם היום, בזירת הפעולה הלאומית הפלסטינית, על כל תחומיה ושדותיה, הולכות ומתרבות אבני החן הנשיות הללו עד שלא ניתן למנותן. בין אלה ראוי להזכיר את חנאן אל-חרוב? שזכתה בתואר "המורה הטובה בעולם". למרות כל זאת, למרות כל ההישגים הללו, השוביניזם הנפוח, ממשיך לראות בנשים הללו לא יותר מאשר "פצצת חרפה מתקתקת".

ירדן היא דוגמה נוספת לכסילות הגואה. לאחרונה פסק בית הדין השרעי לערעורים כי תעודה של אישה שאינה עוטה חיג'אב אינה קבילה כיוון שהיא "חוטאת". כך פסק בית המשפט, כאילו היתה מטרתו להפיץ עוד ועוד פיגור בקרבנו. מה שאומר לנו בית המשפט הנכבד הוא שבעצם בין מיליוני הנשים העטויות חיג'אב אין ולו חוטאת אחת, וכי היותה של אישה חוטאת תלויה בלעדית בהחלטתה לעטות על ראשה כיסוי ראש או לא.

בפלסטין, בירדן, במצרים ועוד, מדובר באותה התופעה נמשכת: בסטירת-לחי אותה אנו נותנים לעצמנו. בכך אנו מחלישים את החברות שלנו ומחזקים את אוייבינו החיצוניים. מדובר בנגע המתפשט בינינו, החל ברציחות הכבוד בתואנת ההגנה על הכבוד, עבור בדיכוי היומיומי והמתמשך של הנשים וכלה בתופעה המבחילה בה פתחתי: הסתרת שמותיהן של נשים מרשימות המועמדים לבחירות.

ד"ר ח'אלד אל-חרוב הוא חוקר, משורר ופובליציסט פלסטיני. המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל-איאם", הרואה אור ברמאללה. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת במסגרתו מתורגמות כתבות דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: עידן בריר.