הבדיחות והקלישאות על כך ששמעון פרס עוד יקבור את כולנו כבר נשחקו עד דק. השתמשנו בהן בכל הפעמים הקודמות שבהן דווח על הליך רפואי כזה או אחר שנאלץ לעבור, או על פינוי בהול שלו לבית החולים. התדמית שדבקה בפרס הייתה של אדם ומנהיג שאמנם לא ייהנה מחיי נצח, אבל הולך להישאר איתנו עוד הרבה זמן. הרי רק לאחרונה דאגו אנשי הצוות שלו לפתוח עבורו חשבון ברשת סנאפצ'אט. כולנו ידענו שבעוד כמה חודשים יופצו תמונות שלו מנסיעת מבחן במכונית ללא נהג של גוגל, או מביקור מדיני ראשון בוושינגטון אחרי השבעת הנשיא הבא או הנשיאה הבאה. פרס עבד מול הממשל של אייזנהאור והממשל של אובמה. לא הייתה שום סיבה שלא יעבוד גם עם הממשל הבא בתור.
מצד שני, אל מול הוודאות הזו שפרס כאן כדי להישאר, היו כל העת גם לחשושים ושמועות. עוד בתקופת כהונתו כנשיא, לפני ארבע וחמש שנים, דובר אחת לכל כמה זמן על כך שהוא "נראה עייף", או "מתקשה לשמור על ערנות". אלא שפרס הוכיח פעם אחר פעם שמוקדם מדי להספיד אותו. בהופעתיו הציבוריות, בשיחות שלו עם מנהיגים מרחבי העולם, בראיונות שהעניק לתקשורת הישראלית והבינלאומית, ובעיקר בעבודה היום-יומית שלו, תחילה בבית הנשיא ואחר כך במרכז פרס לשלום, הוא נשאר חיוני ופעלתן כמעט כל הזמן. אפילו בחודשים האחרונים היה מעורב ביותר יוזמות מאשר לא מעט פוליטיקאים מכהנים, שצעירים ממנו בעשרות שנים.
לפני שבועיים, כבר כשיצאו הדיווחים הראשוניים על העברתו לתל השומר, אפשר היה להבין ש"הפעם זה אחרת". התידרוכים של עוזריו הקרובים וההתבטאויות הזהירות של בני המשפחה הבהירו שבמקרה הנוכחי, גם העקשנות המפורסמת של פרס לא תעזור. בנו חמי אמנם אמר שהוא "שומר על אופטימיות", אבל הבעת פניו אמרה הכל.
ההישגים הגדולים שלא הגיעו לידי מימוש
יש סמליות רבה בעובדה שכל זה קרה דווקא ב-13 בספטמבר, התאריך בו התרחשו שני אירועים משמעותיים מאוד בביוגרפיה של פרס: חתימת הסכם אוסלו ב-1993, עת כיהן כשר החוץ של יצחק רבין; והשבעתו לתפקיד ראש הממשלה בשנת 1984, במסגרת הרוטציה בינו לבין יצחק שמיר מהליכוד. אלה היו שתי נקודות השיא של חייו כפוליטיקאי ומדינאי. כהונתו כראש ממשלה זכורה בעיקר בגלל תכנית הייצוב הכלכלית שהוביל, כמו גם בזכות הנסיגה החלקית של צה"ל מלבנון בשנת 1985. לגבי הסכם אוסלו, פרס עצמו ראה בו את ההישג המדיני החשוב ביותר שלו ואילו מבקריו ויריביו הפוליטיים, שגיאה חמורה, שבין היתר פגעה בסיכוייו לחזור ללשכת ראש הממשלה בהמשך.
ברמה הלאומית, היו לפרס עוד הישגים רבים, כמובן, החל מתרומתו לפיתוח תכנית הגרעין הישראלית, דרך חלקו בביסוס מערכת היחסים הישראלית-אמריקנית (פרס עבד מול כל ממשל אמריקני בשישים השנים האחרונות, פרט ביוגרפי שמעט מאוד אנשים בעולם יכולים להתהדר בו) ועד להפיכתו בשנים האחרונות למותג ישראלי מוביל ונערץ ברחבי העולם. כל עיתונאי שהתלווה אליו לביקור במדינה זרה בתקופתו כנשיא יכול להעיד על העניין העצום סביבו, שחרג מעבר לכבוד דיפלומטי בסיסי. אין כיום בישראל אדם אחר שנהנה ממעמד כזה בעולם. ספק אם יהיה.
אלא שלמרות כל ההישגים הללו, אנשים שהיו קרובים לפרס לאורך השנים אומרים כי שני ההישגים הגדולים ביותר שלו כמדינאי, היו דווקא אלה שלא הגיעו בסופו של דבר לידי מימוש. הכוונה להסכמים מדיניים שהוא הצליח לגבש מול מנהיגים שכנים, אך לא זכו לאישור מטעם מי שכיהנו באותה העת בתפקיד ראש הממשלה בישראל.
כשנסתם הגולל על "האופציה הירדנית"
הדוגמה הראשונה בהקשר הזה היא הסכם לונדון משנת 1987, שאמור היה להחזיר את הגדה המערבית לידי השלטון הירדני. פרס גיבש את ההסכם הזה יחד עם המלך חוסיין, אך ההסכם נדחה על ידי שותפו לשלטון הרוטציה, יצחק שמיר. שנה לאחר מכן, חוסיין שינה את מדיניותה של ירדן והביע תמיכה רשמית בהעברת הגדה המערבית לידי אש"ף, במקום לדרוש את החזרתה לירדן, שהחזיקה באזור זה בשנים 1948-1967. דחיית הסכם לונדון סתמה את הגולל על "האופציה הירדנית", שפרס סבר תמיד כי היא עדיפה לישראל על פני כל האופציות האחרות. גם אחרי שנחתמו הסכמי אוסלו, שש שנים מאוחר יותר, פרס לא השתחרר מאמונתו שהפתרון שגיבש עם חוסיין בזמנו היה הטוב ביותר עבור ישראל, שכן הירדנים היו שותף אמין ויציב.
מקורביו של פרס מספרים סיפור דומה לגבי ניסיונותיו כנשיא המדינה לתווך בין נתניהו לאבו מאזן, שהגיעו לנקודת שיא בשנת 2011, אבל נעצרו כאשר ראש הממשלה לחץ על הברקס. פרס כבר היה בדרכו לפגישה מכרעת עם אבו מאזן בירדן, שבמהלכה היו השניים אמורים לדון במפה טריטוריאלית, כאשר נתניהו הודיע לנשיא דאז כי הוא אינו מוכן לתת גיבוי להצעה של פרס. כך הסתיים בכישלון צורב משא ומתן ממושך בין פרס ליו"ר הרשות הפלסטינית, שנתניהו היה מעודכן לגבי רוב שלביו, אך לא היה מוכן להתחייב לתוצריו. נתניהו, אגב, ניהל באותה תקופה ערוץ חשאי משלו מול אבו מאזן, דרך עו"ד יצחק מולכו, שהגיע בסופו של דבר לתוצרים דומים מאד לאלה של פרס.
שני המקרים הללו, שהתרחשו בפער של 24 שנים זה מזה, לא נתנו לפרס מנוח. האיש שתמך בראשוני המתנחלים בשטחים בשבתו כשר הביטחון של יצחק רבין בשנות ה-70', נכשל במשימה העיקרית של חייו הציבוריים בארבעת העשורים שלאחר מכן: למנוע את הפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית, לשים קץ לשלטון הישראלי על מיליוני פלסטינים, ולאפשר למדינה להתמקד בדברים שאיתם הוא עצמו הפך למזוהה יותר מכל: השכלה, חינוך, מדע, טכנולוגיה וחדשנות.
כשנתניהו יצלח את הכנרת
מערכת היחסים שלו עם נתניהו, בהקשר הזה, הייתה מתעתעת והפכפכה. אחרי שנתניהו ניצח אותו בבחירות 1996, הוא אימץ את הסכמי אוסלו, למרות הקמפיין החריף שניהל נגדם מן האופוזיציה. מעת לעת, נתניהו אף נהג להתייעץ עם פרס בסוגיות מדיניות, תוך שהוא נותן לאיש שאותו ניצח בבחירות, רושם מעורפל לפיו הוא הרבה יותר מתון בחדר הסגור מאשר בהצהרותיו הפומביות.
המגמה הזו חזרה על עצמה בשנים 2009-2014, כאשר נתניהו שימש שוב כראש הממשלה ופרס כבר היה נשיא המדינה. בתקופות מסוימות, כולל במהלך המשא ומתן שהוביל ג'ון קרי לפני שנתיים, פרס דילג בין ערי בירה שונות בעולם והפציר במנהיגים השונים לתת צ'אנס לנתניהו. "הוא יכול להפתיע, הוא מבין עד כמה חשוב לעשות משהו", הסביר להם. בתקופות אחרות, לעומת זאת, הביע בשיחות סגורות רושם הפוך לחלוטין, ותיאר את נתניהו כמי שכבול לגורמים הקיצוניים בתוך מפלגתו וחושש להתעמת איתם. בשנתיים האחרונות לחייו, מאז סיום כהונתו כנשיא, אחז רוב הזמן בדעה השניה, ולא היסס להביע אותה גם בפומבי.
בינואר 2014 נכחו פרס ונתניהו יחדיו באחד האירועים היוקרתיים בעולם, הפורום הכלכלי העולמי בעיירת הנופש השווייצרית דאבוס. במהלך ארוחת ערב משותפת, נשא פרס נאום קצר, שתימצת את מערכת יחסיו עם נתניהו. הוא סיפר משל על אדם שהחל לצלוח את הכינרת בשחייה, אולם באמצע הדרך, בין חוף לחוף, עצר באמצע האגם, הביט לאחור והחל להתמלא בחששות. בדיוק אז, חלף ליד אותו אדם שחיין אחר, והפציר בו להמשיך בדרך כי אם יסתובב לאחור, הוא עלול לטבוע.
פרס קיווה להפוך לשותפו של נתניהו לצליחת המשימה הגדולה של פיתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. נתניהו עוד עשוי להחליט יום אחד שהוא מעוניין להגיע לגדה השנייה, אבל אם זה יקרה, הוא יצטרך לשחות לבדו. שמעון פרס, למרות התדמית שלו כאדם נצחי, כבר לא יהיה שם.
