אם תלכו לכפרים בדרום קשמיר, התושבים יספרו לכם על בורהאן וואני, מנהיג בדלנים שנורה בידי כוחות הביטחון כשניסה להתחמק דרך הדלת האחורית של מקום מסתורו המבודד. הם אומרים כי וואני בן ה-22, שנשא עמו קלצ'ניקוב, היה מגיח דרך היערות רק כדי לבקר. הוא שיחק קריקט עם ילדי הכפרים וביקר יתומים. הם מספרים שהוא היה משלם על חתונותיהן של נשים צעירות ועניות. זה מה שהפך אותו לכה שונה מהדורות הקודמים של המורדים בקשמיר.
מאז שהוא חוסל ב-8 ביולי הסיפורים עליו הפכו למיתיים כל כך - הנער המנומס שעזב את הבית כדי להפוך לרובין הוד של ההימלאיה, מנהיג המורדים החזק שנותר איש של שלום - עד שלא ברור עד כמה מהם אמתיים. ואולם, במותו וואני הפך לדבר שממנו חששה הודו: בדלן מקומי ומוכר שנערץ על ידי תושבי האזור, סמל עוצמתי נגד השלטון ההודי שאיחד פלגים רבים בקשמיר. כיום, תלמידי תיכון המשליכים אבנים על כוחות הביטחון מרססים את שמו על חלונות ראווה מנופצים - "בורהאן הגיבור שלנו" - בעוד כולם - מבדלנים ועד פוליטיקאים מתונים - מתאבלים עליו.
וואני כבר הפיח רוח חיים ב"חיזב אל-מוג'האדין", הארגון הבדלני הגדול ביותר בקשמיר, כשהוא מושך עשרות מתגייסים חדשים דרך פוסטים בפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות. צעיר, חתיך וכריזמטי, הוא היה דומה יותר לנער קולג' מאשר ללוחם בדלני. לעתים הוא היה מפרסם תמונות שלו ביערות, כשחיוך על פניו ורובה בידיו. גם אילו אכן היה מגייס מיומן יותר מאשר לוחם מסוכן, זה רק הפך אותו לפופולרי יותר.
עם זאת, מותו והזעם הציבורי שנוצר בעקבותיו מאיימים עתה להחיות את התנועה הבדלנית בקשמיר שנשחקה בשנים האחרונות עד לכמה מאות לוחמים בודדים הפזורים לכמה יחידות שונות. חיסולו של וואני שלח עשרות אלפי מפגינים אל רחובות ועיירות בקשמיר והתחיל מעגל של הפגנות ופשיטות שהוביל לכ-80 הרוגים בקרב האזרחים - רובם בידי כוחות הממשלה - ולאלפי פצועים. שביתות, עוצר והשבתת רשתות תקשורת משתקות את האזור כבר כמעט חודשיים.
זה גם תרם לכך שהתמיכה בהתקוממות מזוינת, שהייתה בעבר בשוליים של תנועת העצמאות הקשמירית, נכנסה לזרם המרכזי. תושבי הכפרים, שבעבר הסתירו את אהדתם ללוחמים, עתה מדברים בשבחם בגלוי. וואני הפך לסמל. "הוא היה אדם טוב, אדם אדיב", אמר עבדול מג'יד, חקלאי ואחד מראשי הכפר שאר א-שאלי. "זאת הסיבה שלאנשים אכפת ממנו".
בלילה אחד, באמצע החודש שעבר, חיילים הודים פילסו את דרכם אל תוך עשרות בתים בכפר והוציאו עשרות גברים אל הכיכר המרכזית. במשך חמש שעות רצופות הם הכו אותם נמרצות, עד כדי כך שאחד מהם מת וקצין בכיר נאלץ להתנצל על האירוע. החיילים, כך סיפרו קצינים בצבא, נעלבו מכך שפרנסי הכפר סירבו להיפגש עמם.
בבוקר אחד בימים האחרונים התכנס מג'יד יחד עם עוד כמה תושבים מהכפר בביתו של ההרוג - שביר אחמד, שהיה מורה לספרות בבית ספר סמוך ושאשתו הביאה לעולם רק לאחרונה את ילדם הראשון - כדי לשוחח על מה שאירע. אחד הצעירים, ששמו הוא שביר אחמד גם כן - רבים בכפר חולקים את אותו השם - הפריע לדבריו של מג'יד. אחמד, בעל השיער השחור והזקן הארוך, הצליח אך בקושי לשלוט על זעמו. "אנשים היו רגילים לפחד להגיד שהם תומכים בחמושים, אבל עם מותו של בורהאן התגברנו על הפחד הזה", אמר.
חבל קשמיר הוא מוקד העימות בין הודו לפקיסטן מאז הן קיבלו עצמאות מבריטניה ב-1947. המחוז ההימלאי מחולק בין שתיהן, אולם הן תובעות עליו שליטה מלאה.
בדלנים פתחו בהתקוממות בסוף שנות ה-80, בדרישה למען עצמאות קשמיר, המדינה היחידה בהודו בעלת רוב מוסלמי, או למען חבירה לפקיסטן המוסלמית. בשיא העימות, שהתחולל בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, מעגל האלימות, שכלל מתקפות של חמושים ותגובות אכזריות מצד כוחות הביטחון, נתן תחושה שקשמיר היא מדינה כבושה. מקום של מרגלים, של מתקני עינויים ושל חיילים הפזורים בכל פינה.
הפיגועים במגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001 והלחץ שהפעילה בתגובה ארצות הברית על פקיסטן, כדי שזו תשתלט על החמושים הפועלים משטחה, הנחיתו מכה כואבת על הבדלנים בקשמיר. כוחות הביטחון של הודו הצליחו למחוץ כמעט לחלוטין את ההתקוממות, אך הקריאה ל"אזאדי" - עצמאות" - נותרה מושרשת בתרבות המקומית.
בעשור האחרון, הקריאות לחירות התבטאו במחאות לא-חמושות, כשעשרות אלפי תושבים זרמו לרחובות כדי להפגין נגד השלטון ההודי. לעתים התפתחו קרבות רחוב בין תושבים שיידו אבנים לבין החיילים ההודים. הפגנות ענק, שחלקן נמשכו גם חודשים, היממו את קשמיר ב-2008 וב-2010.
"אחרי המחאות ב-2010 מה קרה? כלום"
כיום, קשמיר היא מקום שבו עימותים אלימים משתלבים עם מחירי נדל"ן מרקיעי שחקים ועם הון הולך וגדל - בעיקר בזכות קשמירים העובדים במקומות אחרים בהודו או מחוץ למדינה. זהו מקום שבו אפשר לרכוש מוצרי אלקטרוניקה מתקדמים ולקנות מותגי אופנה יוקרתיים, אך גם כזה שבו קשה שלא להבחין בחייל חמוש היטב או בכלי רכב משוריין.
יותר ויותר תושבים במחוז רואים במחאות הקודמות כישלון. "ב-2008 היו הפגנות לא-אלימות, ולא היה שינוי. אחרי המחאות ב-2010 מה קרה? כלום", אמר אחד המפגינים הצעירים, שזיהה את עצמו רק בתור מוחמד ורמז כי הוא קשור ל"חיזב אל-מוג'האדין". לדבריו, הוא יכול למצוא לוחם בארגון הבדלני "בתוך כמה דקות" אם הוא רוצה בכך. "הדור הזה גדל עם הרעיון של אי-אלימות, בלי רובים, אבל לא השגנו כלום מכך", המשיך. "מה אנחנו יכולים לעשות חוץ מלקחת נשק לידיים?".
בעוד חיסולו של וואני הוביל לגל המחאות הנוכחי, הוא גם ניזון מאחוזי אבטלה גבוהים, במיוחד בקרב צעירים, ומסתכול פוליטי. רוב המוסלמים בקשמיר חשים ניכור כלפי הפוליטיקה במחוז מאז 2014, אז מפלגה מקומית עלתה לשלטון אחרי שכרתה ברית עם המפלגה ההינדית הלאומנית (BJP), התומכת ביד קשה נגד כל קריאה למען אוטונומיה נרחבת יותר למחוז.
ההפגנות האחרונות, והתמיכה הגלויה במורדים, מדאיגה מאוד את הממסד הביטחוני ההודי, שאינו יכול כבר לטעון שהתנועה הבדלנית היא יצירה פקיסטנית בלבד. המחאה נמשכת זמן רב יותר ממה שציפו כוחות הביטחון. חלק חוששים מכך שהיא עלולה להימשך עד שהחורף יכה במחוז בנובמבר ובדצמבר.
גורם ביטחוני הודי בכיר, שדיבר בעילום שם, אמר כי הוא חושש מכך שהיד הקשה של כוחות הביטחון וחוסר התלהבותם מטיפול בסוגיות בסיסיות הותירו קשמירים רבים ללא אמון בממשלה. במקום זאת, הציבור מאדיר דמויות כמו וואני ואת הנערים משליכי האבנים. הם זוכים לכינויים כמו "בונקר", בשל האומץ שלהם לתקוף כלי רכב משוריינים המכונים "בונקרים", או "מגלים", שמשמשים סיירים עבור משליכי האבנים.
הדור הנוכחי, אמר הגורם הבכיר, "הוא כמו אבקת שריפה שמוכנה להתפוצץ". לדבריו, "כשאתה הופך ילדים כאלו לגיבורים, אז יש לך בעיה גדולה".