הסופר והצייר נחום גוטמן נמנה עם היוצרים הבולטים באמנות הארץ ישראלית. גוטמן צייר, בין היתר, את נופיה של העיר טבריה בשנות ב-20 וה-30 של המאה הקודמת, אך רק מעטים יודעים כי ממש בסמוך לאתרים בהם יצר בטבריה, קבורה אמו רבקה שעברה בעיר כשהיתה חולה מאוד ונקברה בבית העלמין העתיק שלה. ביום רביעי, 106 שנים מאז הובאה למנוחות, אותר הקבר שלה.
למחרת כבר עלה פרופ' מנחם (חמי) גוטמן, בנו של נחום גוטמן, אל קברה של סבתו והביט נרגש בקבר שעשוי אבני בזלת ובמצבה שעשויה מאבן לבנה ומוסתרת חלקית על ידי קבר אחר. אותיות המצבה כבר דהו וקשה מאוד לקרוא אותן. "זה חלק ממני", אמר פרופ' גוטמן, "אבל זה אף פעם לא היה חלק מהסיפור המשפחתי. אבא כמעט לא דיבר על אמו. כנראה שמותה היה טראומה קשה עבורו והוא הדחיק את זה. איתי הוא כמעט ולא דיבר עליה. סבתו החליפה את דמות האם".
במהלך השנים ניסתה המשפחה לאתר את הקבר, אך לא הצליחה במשימה. העובדה כי מדובר בבית קברות עתיק לא הקלה על המלאכה. כמו כן, בשנת 1934 פקד את העיר שטפון גדול שפגע בקברים רבים. במשך שנים רבות גם לא נמצא פנקס הנפטרים של בית העלמין והסברה היתה כי הוא נשטף ונעלם בשיטפון הגדול. אלא שמתברר כי אותו פנקס, או העתק שלו, עבר מספר ידיים עד שהגיע לידי בני פנטיליאט, נצר למשפחות עתיקות יומין בטבריה. פנטיליאט, בעבודת נמלים, ערך מחקר על הקהילה האשכנזית בטבריה ובמסגרתו עבר על ספר הנפטרים.
עוד בוואלה! NEWS:
קריסת החניון בתל אביב: צוותי החילוץ איתרו גופה נוספת בהריסות
"אנחנו במלחמה": התגובות של בוש ובכירי הממשל לאחר הפיגוע בתאומים
בן 80 מת משאיפת עשן בשריפה שפרצה בדירתו בחיפה
חיים חצב, חוקר טבריה ומספר סיפורי טבריה, הוא שהתעקש להמשיך ולחפש את קברה של רבקה גוטמן. בסיוע של מנהל בית העלמין הישן של טבריה מרדכי מקייס, ובעזרת פנקס הנפטרים של בית העלמין, הצליח חצב לאתר את הקבר. "ציורי טבריה של נחום גוטמן הם בעיני מהיפים שבציוריו", סיפר חצב. "קראתי על תולדות חייו ובאחד המקומות היה כתוב כי גוטמן התייתם בילדותו מאמו ושהיא נקברה בטבריה". לדברי חצב הוא הופתע מכך משום שכמעט אין לדבר אזכור, ובוודאי שהצייר הנודע לא התייחס לכך ביצירתו, זאת למרות ששהה בטבריה וצייר את העיר ואת הכנרת.
רבקה גוטמן הלכה לעולמה בגיל 41 הרחק מביתה שכמעט הסתיימה בנייתו ביישוב החדש "אחוזת בית", שהפך עם הימים לעיר תל-אביב. היא הותירה אחריה חמישה ילדים ואת בעלה, הסופר שמחה אלתר גוטמן, המוכר בכינויו ש. בן-ציון. השניים נישאו כשהיו שניהם בני 17.
בסוף שנת 1905 עלו השניים לארץ, כשבן-ציון מוכר כבר כאיש חינוך, ממורי העברית הראשונים באודסה, וכאיש ספרות. יחד עם ביאליק ויהושע רבניצקי הקים בן ציון את הוצאת הספרים "מוריה". הוא ייסד והוציא לאור קובץ ספרותי בשם "העומר", שבו גם התפרסמה יצירתו הראשונה של עגנון בישראל. על אותו סיפור, "עגונות", חתם לראשונה בשם העט "עגנון". הסופר המפורסם, לימים זוכה פרס נובל לספרות, היה בן בית אצל משפחת גוטמן. הוא הפך למזכירו של גוטמן והיה אחראי על ענייני המנהלה של כתב העת. בעלה של רבקה ריכז סביבו עשייה תרבותית פורה וביתו היה ללב חיי הספרות ביישוב הצעיר. ח"נ ביאליק, ש"י עגנון, יהודה בורלא, אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') ואחרים היו בין באי הבית שהפך למרכז הספרותי בנווה צדק.
לעשיה התרבותית והספרותית העשירה הצטרפה גם הקמת העיר העברית ראשונה, ובשנת 1909 היתה משפחת גוטמן לאחת מ-66 המשפחות שהקימו את העיר תל-אביב.
אך בשיא העשייה רבקה חלתה, ומשום שבארץ ישראל לא נמצא לה מזור, הוחלט כי היא תפליג עם בנה יצחק לביירות, שם נמצא בית החולים הטוב באזור. בביוגרפיה "צייד הצבעים" שכתבה לאה נאור על נחום גוטמן היא מספרת כי "נחום בן ה-12 הלך אל בית הדואר האוסטרי לקבל את המכתב היומי מיצחק".
בשלב מסוים החליטו האם ובנה לשוב לארץ ישראל. פרופ' גוטמן סיפר כי בשל החורף הקשה שפקד את האזור בשנת 1910, החליטו רבקה ויצחק לא להמשיך עד לנמל יפו ולרדת מהאוניה בחיפה. משם הם נסעו לטבריה כדי להתחזק במרחצאות של חמי טבריה.
בנה יעקב יצא לטבריה כדי לסייע לאמו עד שתבריא, ויחד עמו יצא גם ש"י עגנון, שרבקה היתה כמו אם עבורו. השניים הגיעו לטבריה, אך רבקה ויצחק לא היו שם. השניים המתינו במעגן הסירות שהובילו את נוסעי רכבת העמק שהגיעה מחיפה, אך לאחר כמה ימים הבינו כי בשל הסערה המתינו רבקה ויצחק בחיפה עד לשוך הגשמים.
נאור כתבה בספרה כי "ביום ראשון, י"ב שבט תר"ע, עלו יצחק ורבקה על הרכבת בדרכם לצמח, ולקראת ערב הגיעו אל סיפונה של סירה ששטה על פני הכנרת הסוערת לטבריה. אבל רבקה לא נהנתה מן הנוף ולא הביטה ביפי הכנרת. מחלתה גברה מאוד בדרך ויצחק תמך בה כאשר ירדה אל החוף".
היא הוסיפה כי "יעקב ועגנון חיכו להם על הרציף. רבקה חייכה אליהם חלושות, הכרתה התערפלה ומיד לקחו אותה לבית החולים של המיסיון בטבריה. עוד שלושה ימים נלחמה רבקה על חייה, ובט"ו בשבט תר"ע נפטרה בבית החולים הסקוטי בעיר. היא נקברה בבית הקברות בטבריה. רק בניה הגדולים יצחק ויעקב, וידיד המשפחה, עגנון, ליוו אותה בדרכה האחרונה".
הידיעה על מות אשתו הגיעה לבן-ציון באיחור והוא לא הספיק להגיע להלוויה. לדברי פרופ' גוטמן, המשפחה ישבה שבעה בביתה ואילו עגנון נותר בטבריה וטיפל בהקמת המצבה. על המצבה נכתב: "פ"נ אשה חשובה מרת חיה רבקה גוטמן בת ר' עוזר ברלין ז"ל. נפטרה בט"ז שבט התר"ע בהיותה מ"ב. תנצב"ה". המשפחה הוקירה את טיפולו המסור של עגנון ברבקה החולה ובהקמת מצבה על קברה. אל בית משפחת גוטמן הגיעה גלויה ששלח עגנון מטבריה ובה כתב: "זכור לי, אלוהים, לטובה את הטיפול אשר נתתי לרבקה".
נאור כותבת עוד בספרה כי "בית משפחת גוטמן כבר היה מוכן למגורים. הקבלן שלוש דאג לגדר עץ המקיפה את החצר. חיכו רק לרבקה שתחזור מטבריה. ועדיין לא הגיעה הידיעה המרה. רק אחרי ארבעה ימים הגיעה אל ביתו של בן-ציון הטלגרמה המודיעה על האסון".
כעבור כמה ימים נכתב במדור "הד יפו" בעיתון "הצבי" שהוציא אליעזר בן-יהודה בירושלים: "לסופרנו החביב מר ש. בן-ציון קרה אסון גדול. מתה עליו, אחרי מחלה קשה אשתו, אשת נעוריו. המקום ינחם אותו." החתום על המדור הוא "איקס".
נאור מציינת כי מבין מכתבי ההשתתפות בצער שהגיעו אל בית המשפחה, זכור בעיקר מכתבו של ביאליק שנגע לליבם של בני המשפחה האבלים ועבר מיד ליד. "הנה נהרס קנך, חברי", כתב ביאליק לש. בן-ציון. "יקים אלוהים את סוכתך וינחמך מיגונך. צר לי על אפרוחיך. צר לי מאוד. לפני ימים אחדים באה אמך לאודסה על מנת ללכת לארץ ישראל. רוצה היתה להמציא לך ולבניך רווחה ותנחומים כל שהם בימי אבלכם וצערכם".
ואכן בעקבות האסון הכבד, הגיעו ארצה הוריו של בן-ציון מרוסיה. האם, מינצה, טיפלה בחמשת נכדיה, וכפי שנאור מתארת "היתה למרכז העולם". באחד מספריו כתב נחום גוטמן: "כל הקולות האלה הבאים ממנה משרים ביטחון של חיים תקינים. סבתא בבית - אושר בבית".