נדמה שאסון קריסת החניון ברמת החייל לא באמת הפתיע מישהו. אווירת הזלזול, החפיף, "הסמוך" וה'יהיה בסדר' שכל כך מאפיינת את החברה הישראלית, על מגוון רבדיה, שוב התגלתה בתפארתה ושוב הביאה לאובדן חיים יקרים. אנשים שקמו בבוקר ויצאו לעמל יומם, מצאו את מותם במקום עבודתם.
האם לכך התכוון נתניהו כשאמר שהערבים הישראלים יכולים להשתלב בחברה הישראלית? אין מה לומר, השתלבנו; בענפי החינוך, הבריאות, התעשייה, הבנייה, החקלאות ועוד. מסתמן שמרבית העובדים בחניון היו רוסים או ערבים ישראלים או פלסטינים. מפתיע? לא במיוחד. הרי מי עובד בתחום הבנייה? אנשי הצווארון הכחול, מהשכבות הנמוכות העובדים לפרנסתם בתנאי מזג אוויר קשים, בתנאי העסקה פוגעניים ונראה כי גם בתנאי בטיחות בלתי ראויים.
בישראל עובדים כ- 186 אלף פועלי בניין ישראלים (יהודים וערבים), ועוד כ- 110 אלף עובדים זרים ופלסטינים. בקרב הישראלים, יותר מ 50% הם ערבים ישראלים. בג'ונגל שנקרא "תעסוקה במדינת ישראל", אי סדרים ואי עמידה בתקנים הם לא משהו חריג, ובענף הבנייה נראה שהבלאגן שובר שיאים. ענף רעוע, ללא פיקוח ראוי, תנאים קשים ומיגון בשפל המדרגה. חיי בני אדם תלויים על הפרק, ונראה שלאיש לא אכפת. רגולציה? לא כאן. הנושא לא מוסדר, לא מצד המדינה ולא מצד האוצר.
אך למה שהקבלנים יפחדו? הרי גם אם כבר יטרח ויגיע אחד מ 17 (בלבד!) מפקחי הבניין שיש בארץ לאחד מ 13,000 (!) אתרי הבנייה שישנם ברחבי הארץ, והיה ויגלה ליקויים כאלה או אחרים, איזה כלי התרעה כבר יש בידיו? לכל היותר הוא יקנוס אותם בקנסות קטנים ולא משמעותיים, שכן בפועל אין ענישה מספיק כבדה כדי להסדיר נהלים מסודרים. יתרה מכך, יש עובדים במקצועות הבנייה כמו מלגזנים, מנופאים, רתכים ועוד, אנשים שכלל לא הוכשרו לתפקידם ואין להם היתר לעבודה, אך לקבלנים נוח להעלים עין. הם צריכים פועלים זולים ומהירים, ולעמוד בדד ליין שהבטיחו ללקוחותיהם.
אז איך זה קורה? מדוע דווקא חייהם של פועלי הבניין כל כך לא חשובים? האם זה בגלל שרובם... ערבים? הרי ידוע כי ענף הבנייה מושתת בעיקר על ערבים ישראלים ופלסטינים. בלטה לעין העובדה שגם לאחר שחולצו גופות ההרוגים מהחניון בתל אביב, לא פורסמו כתבות פרופיל רחבות עליהם בעמודים הראשיים, על מה הם חלמו, האם היו להם ילדים ומה הם עשו בחיים.. הפועלים הללו הם אלו שבונים את המדינה, אך אף אחד לא מטפל בהם ולא מחשיב אותם. בגיל 50 הם יוצאים לפרישה מרצון, לאחר שסחטו את גופם עד תום ואיש לא דואג להם.
אך בכל השאול הזה ראינו גם קרן אור אחת חיובית. יפה היה לראות כיצד נרתמו כל הגופים האחראיים, החל מפיקוד העורף, דרך המשטרה, מד"א ומכבי האש, לחלץ, לסייע ולעזור לפצועים. הצד היפה של ישראל עלה וצץ כאן והראה כי ברמת בני האדם, אזרחי המדינה, כולנו יכולים להסתדר זה עם זה, ערבים ויהודים. אנחנו רוצים. ויכולים. אז מי כאן מעכב את הנורמליזציה? למה שדו הקיום הזה לא יתקיים גם ביומיום השוטף שלנו ולא נצטרך לחכות לאסון בסדר גודל כזה כדי שזה יקרה?
אך כמובן, מעבר לדו קיום והשלום שצריך להתחיל בתוכנו, יהודים וערבים אזרחי ישראל, הגיע הזמן כמובן גם לשלום עם שכנינו, הפלסטינים. וגם אם ייקח זמן עד שיגיע הסכם השלום המיוחל, אנו יכולים צעד אחר צעד לפסוע בשבילי ההידברות, ההתקרבות וההדדיות. קודם למנהיגים יש בני אדם, ולכולם מטרה אחת לחיות בכבוד.
מוסא חסדייה הוא אסטרטג ויו"ר משרד הפרסום "סקטורס אל בוסתאני"