עת לשינוי אסטרטגי בתהליכי השילוב והשוויון של ערביי ישראל

יחסה של המדינה ושל האוכלוסיה היהודית עם החברה הערבית נוגעים ישירות לביטחון הלאומי של ישראל, אך נראה שהמדיניות של ממשלותיה אינה עומדת בהלימה לכך.

מציאות החיים של החברה הערבית מאז המלצות "ועדת אור" נבחנה לעומק במחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי ומרכז תמי שטיינמץ למחקרי שלום באוניברסיטת תל אביב. על פיו, רוב המלצות הועדה לא בוצעו וחזונה ל"קיום יחדיו מתוך כבוד הדדי" נעשה קשה יותר למימוש.

ממצאי המחקר מגלים כי המדינה אמנם משקיעה בתכניות ומקצה תקציבים שבעבר לא ניתנו, אך ההתקדמות היא איטית וההישגים מוגבלים. חמור מכך: תחושת הניכור של הערבים, כחברה וכיחידים, ממשיכה לקנן בתוכם כתוצאה של הדרה פוליטית ותרבותית.

על פי המחקר, לממשלות ישראל אין חזון וראייה שלמה ביחס להשגת השתלבות חברתית וכלכלית של הערבים במדינה, כאזרחים שווי זכויות. הדרג המדיני פועל, לרוב, מתוך שיקולים פוליטיים קצרי-טווח, ומעשים ננקטים בעיקר תוך התחשבות באינטרסים כמו הצורך לעמוד בתנאי הקבלה ל- OECD, או על בסיס שיקולים ביטחוניים, כמו החשש ממגמות בדלניות וחתרניות נגד המדינה, בעקבות "מסמכי החזון". בפועל, המדיניות לאורך השנים נועדה להבטיח את ההגמוניה של הרוב היהודי, והיא נושאת עמה השלכות על המשך אפליית הערבים בחלוקת המשאבים של המדינה.

בקרב ממשלות ישראל אמנם גברה המודעות להשלכות השליליות מהקיפוח המתמשך, אך למרות תכניות שיושמו ומשאבים שהושקעו לסגירת הפערים, הערבים עדיין נחשבים קבוצה חברתית מודרת ומופלית. כך, חוסר השוויון נותר בעינו.

חלק מהבעיות נעוצות בחברה הערבית עצמה. כך, ראשי הרשויות המקומיות אינם ערוכים להשתלבות ברפורמה שמציעה המדינה בתחום התכנון והבניה, שעשויה לאפשר ניצול קרקעות ציבוריות המוקצות לישובים ערביים לשיפור איכות המגורים והחיים. בעיה מרכזית אחרת נעוצה במעמד האשה בחברה הערבית ובשינוי הערכי והמבני הנדרש ממנה לשם קידום הנשים ושילובן בחברה ובכלכלה.

קשיים אלה אינם סותרים נטיה חזקה ורצון ברור של הערבים להשתלב בחברה הישראלית ולא לוותר על אזרחותם. הם משתלבים בכלכלה, בחברה ובתרבות, תורמים לבניין הארץ ולפיתוחה, ומקיימים קשרי גומלין ושיתופי פעולה עם החברה היהודית בתחומים רבים. במקומות עבודה משותפים, כמו בבתי חולים, נרקמים יחסים המבטלים מתח לאומי או דתי, ומייצרים מציאות שבה הערכים המקצועיים הם שמכתיבים את נורמות ההתנהגות. הקרבה והמגע היומיומי ממלאים תפקיד תפקיד מכריע בהבניית היחסים בין שתי החברות, מלמטה, ובאופן טבעי. זהו הדיאלוג שתורם בצורה מכרעת לביטחון וליציבות במדינה, ועל המדינה לשאוף לעודד אותו.

מדיניות מעין זו צריכה להתאפיין בחזון כולל, שיאפשר לגבור על חסמים ויבטיח חלוקה שוויונית של משאבים ציבוריים, תוך שמירה על הזהות הלאומית והאינטרסים הלגיטימיים של הרוב היהודי. כך ייסגרו הפערים, תחושת השתייכותם של הערבים למדינה כאזרחים שווי זכויות וחובות תעמיק והתערותם בחברה ובכלכלה תגבר בלי לפגוע בזהותם התרבותית והקהילתית. כצעד בסיסי משמעותי, פועלת המנהיגות הפוליטית של הערבים בישראל, ובראשה ח"כ איימן עודה, בכיוון זה ומעוניינת מאוד לשתף פעולה בנושא עם מוסדות המדינה.

ערב עיון לרגל השקת הספר "החברה הערבית-פלסטינית במדינת ישראל: עת לשינוי אסטרטגי בתהליכי השילוב והשוויון", יתקיים ב-06.09.16 במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).

אל"מ (מיל.) ד"ר אפרים לביא הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומנהל מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום