פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סיפורו של הכפר הלבנוני שעדיין מתאושש ממלחמת האזרחים

      יותר משלושה עשורים ומוות לא צפוי נדרשו לתושבי בריח כדי לשקם את יחסי הקהילות החיות בו, הנוצרית והדרוזית. המתיחות עדיין עמוקה, אך הלוויה אחת העניקה לתושבי הכפר תחושה מחודשת של פיוס ואחדות

      סיפורו של הכפר הלבנוני שעדיין מתאושש ממלחמת האזרחים
      צילום: רויטרס ו-AP, עריכה: יאיר דניאל

      לכפר הקטן בריח היו נחוצים יותר משלושה עשורים ומוות לא צפוי על מנת לשקם את היחסים בין שתי הקהילות, הנוצרית והדרוזית, שחיות בו זו לצד זו כבר דורות רבים. כשהחלה מלחמת האזרחים בלבנון בשנות ה-70 של המאה הקודמת, תושבי הכפר מצאו את עצמם נלחמים בשכניהם, ובשנת 1983, כשאחרוני הנוצרים נמלטו, הדרוזים השתלטו על בתיהם הנטושים או הרסו אותם.

      אלא שבחודש נובמבר האחרון ג'ורג' שלהוב, זבן בן 56 שחי בביירות ומשפחתו מגיעה מבריח, נהרג בתאונת דרכים. שלהוב, שחלם כל חייו לשוב לכפר של אבותיו, נקבר שם על ידי משפחתו. טקס ההלוויה יצר רגע נדיר של אחדות בכפר המפולג; נוצרים ודרוזים נשאו יחד את הארון, ועברו מול המקום שבו עמד פעם ביתה של משפחת שלהוב – שם היא בונה כעת את ביתה החדש. "הדרוזים נשאו אותו איתנו, קבלת הפנים הייתה יפה", סיפר חליל, אביו של ג'ורג', "היה כבוד גדול לגופה".

      הכפר הנוצרי-דרוזי בריח שבמרכז לבנון, ספטמבר 2016 (רויטרס)
      כ-250 אלף נוצרים נמלטו. בריח (צילום: רויטרס)

      26 שנים לאחר סיומה של מלחמה האזרחים, סיפורו של בריח ושל 4,000 תושביו מבהיר את מה שעבר על המדינה כולה, שעוד מלקקת את פצעי המלחמה הקשה. רק בשנת 2014, בזכות תכנית ממשלתית, שבו הנוצרים לכפר. אולם ברחבי המדינה, מעטים הצליחו לשוב לבתים שהשאירו מאחור, והמתיחות העמוקה עדיין מורגשת היטב, מהכפרים ועד לפרלמנט בביירות.

      משפחת שלהוב הורשתה לשוב בתחילה רק בסופי השבוע, ותחת פיקוח מחמיר של מנהיגי הקהילה, אולם הלווייתו של ג'ורג' העניקה לתושבי הכפר תחושה מחודשת של פיוס ושל אחדות. "עברו כמעט שנתיים מאז הפיוס הרשמי, אבל לא הייתה אינטראקציה מסוג כזה", הסביר האב חליל. לדבריו, "פתחנו את הדלת, והתגובה הייתה חיובית".

      חמזה אבו עז א-דין הוא אחד מתושבי הכפר הדרוזים שהגיעו לבית המשפחה לניחום אבלים. "לא הכרתי אותו, אבל ידעתי שהוא מהכפר שלי", סיפר. "זאת חובתי".

      אישה דרוזית ואישה נוצרית בכפר בריח שבמרכז לבנון, ספטמבר 2016 (רויטרס)
      "הפצעים עמוקים". דרוזית ונוצריה בכפר בריח (צילום: רויטרס)

      אירוע האלימות הראשון בבריח התרחש בשנת 1977, שנתיים לאחר תחילת המלחמה, כשחמושים דרוזים פתחו באש לעבר כנסייה והרגו 12 בני אדם. כבר למחרת נוצרים רבים נמלטו מהכפר. כחמש שנים לאחר מכן, הכפר הפך לשדה קרב בלחימה שפרצה בעקבות הפלישה הישראלית ללבנון בשנת 1982 והתמיכה שהעניקה השכנה מדרום למיליציות הנוצריות. הנסיגה הישראלית מהאזור כשנה לאחר מכן נתנה את האות ללחימה עזה בין הצדדים, במסגרתה כ-250 אלף נוצרים נמלטו מההרים המקיפים את בריח.

      למרות הליווי הממשלתי, המצב בשטח נותר מורכב

      בשנת 1993 פתחה הממשלה הלבנונית משרד לתיאום הפיוס ושיבת הנוצרים לאזור, במסגרתו יותר מ-20 הסכמי שלום מקומיים נכרתו. אחמד מחמוד, מנכ"ל המשרד הממשלתי לעקורים, סיפר כי ההסכם בבריח היה מהקשים ביותר. "במקום כמו בריח, יש בתים נוצריים ודרוזיים זה לצד זה", הסביר, "הם יודעים שזה וזה הרג את זה וזה. חייבים לשכנע מישהו שאיבד את אביו להזמין את זה שהרג אותו, ולהציע לו קפה".

      מחמוד שומר עותקים של כל הסכם פיוס על מדף בלשכתו שבביירות. הוא סיפר כי ההסכם בבריח, חתום על ידי אנשי הכפר ופקידי המשרד, היה "סיפור קשה. הפצעים שלהם עמוקים". ההסכם בבריח כולל פינוי בתי נוצרים שאליהם עברו משפחות דרוזיות, הריסת מרכז קהילתי דרוזי שנבנה על אדמה נוצרית ובניית מרכז קהילתי חדש, בניית שתי כנסיות חדשות במקום אלה שהופצצו במהלך הלחימה, פיצוי כספי לאזרחים וחקירה בנוגע לגורלם של נעדרים מהכפר.

      כנסייה שנבנית בכפר הנוצרי-דרוזי בריח שבמרכז לבנון, ספטמבר 2016 (רויטרס)
      שנתיים לאחר שהחל תהליך השיבה, מעט מאוד נוצרים עברו לכפר באופן קבוע. כנסייה שנבנית במרכז הכפר (צילום: רויטרס)

      עם זאת, שנתיים לאחר שהחל תהליך השיבה, מעט מאוד נוצרים עברו לכפר באופן קבוע. מרביתם כבר בנו להם חיים באזורים אחרים, והפיצוי הכספי אינו מספיק על מנת להתחיל מחדש. "שיבה" עבור מרביתם היא רק לסופי השבוע.

      חאנא חסון, בן 83, היה מנהל בית הספר התיכון בכפר, עד שנמלט ממנו בשנת 1977, בתקווה לשוב אליו תוך כמה חודשים. "היו לנו הרבה פעילויות, אבל אז האירועים הגיעו והפרידו אנשים", סיפר חסון בדירתו שבאנטליאס, פרבר נוצרי בצפונה של ביירות, בעודו נזכר בבית הספר, על 500 תלמידיו. לדבריו, "אדם ללא אדמה לא קיים. אני אומר לילדיי, אם עדיין יש לנו אדמה בבריח, אל תמכרו אותה. השאירו אותה לילדיכם ולנכדים שלכם".

      למרות הליווי הממשלתי והמאמצים השונים לקדם פיוס בין הקהילות, המצב בשטח נותר מורכב, החל מהרכב המועצה המקומית ועד ליישום סעיפי הסכם הפיוס. נקודת מחלוקת נוספת נוגעת לזיכרון חי וקיים של הלחימה. בולוס חליל, מפקד לשעבר בצבא לבנון, היה הנוצרי האחרון לצאת מכפר בשנת 1983, והוא ככל הנראה גם היחיד שטרם שב אליו כלל. חליל, בן 54, מוכר גם בכינוי "הגיבור", והוא טוען כי הסכם הפיוס שטחי וכי הוא לא יהיה מסוגל באמת לשוב לכפרו ולהתקבל בו בברכה.

      המיסה הראשונה בכנסייה בכפר הנוצרי-דרוזי בריח שבמרכז לבנון, ספטמבר 2016 (רויטרס)
      המיסה הראשונה שהתקיימה בכנסייה בכפר (צילום: רויטרס)

      "זה היה מהלך פוליטי, לא כזה המגיע דרך קונצנזוס או דו-קיום", אמר חליל ממשרדו באזור נוצרי בביירות, שבו ניצבת בין הספרים הרבים הביוגרפיה של נשיא לבנון לשעבר בשיר ג'ומייל. "אם אתה לא חושף את העבר, ורק מניח את אצבעותיך על הפצעים, אתה לא יכול לחיות בביטחון".

      למרות דבריו, הקהילה הדרוזית בכפר טוענת כי הנוצרים מתקבלים בזרועות פתוחות. כרים יחיא, יריבו של חליל מתקופת המלחמה, ביקר אותו מוקדם יותר השנה, וקרא לו לשוב לכפר.

      תושבי הכפר הנוצרים מקווים כי סיום בנייתן של שתי כנסיות חדשות יעודדו יותר את הנוצרים לשוב ולהתגורר ביישוב. באפריל האחרון נערכה המיסה הראשונה באחת הכנסיות, והגיעו אליה מאות בני אדם, בהם דרוזים. רנדי יחבא, שאיבד חמישה בני משפחה בקרבות ב-1982, אמר כי מאז שהנוצרים החלו לשוב "לא הייתה כל בעיה". עם זאת, הוא הדגיש: "עדיף שלא לדון באירועי העבר".