בתוכנית המערכונים "קי אנד פיל" של שני הקומיקאים האמריקאים קיגן מייקל קי וג'ורדן פיל, שודר לפני מעט יותר משנה מערכון מבריק, שבו הוצג עולם הפוך: המורים היו בו כוכבי על, שמשתכרים עשרות מיליוני דולרים, בעוד כוכבי הספורט היו אנשים קשי יום. בעיניים ישראליות, המסר של השניים היה מטלטל: המורים הם הסופרסטארים האמיתיים. בזמן שבתרבות המערבית משמשים כוכבי מוזיקה, קולנוע וספורט, ריקניים יותר או פחות, כמודל לחיקוי ומשלשלים לכיסם סכומי עתק, המורים הם שעושים את העבודה המשמעותית מאמנים את מוחו של דור העתיד.
במקרה הישראלי, התסריט הוורוד הזה דמיוני במיוחד. בימים הקרובים יתרחש בישראל תהליך שלו היה מתקיים אצל אדם אחד, ולא בקרב מיליוני הורים, היה בכוחו להעיד על הפרעת אישיות דו-קוטבית. אותם אנשים שהתבכיינו במשך כחודשיים על היעדר מסגרת חינוכית לילדיהם ועל ההכרח לקחת ימי חופשה ולהעסיק אותם, יתחילו בהדרגה להתלונן על אותם בייביסיטרים עם לוח וטוש מחיק שכעת דווקא עושים את עבודתם. ההורים ידברו על בורותם של המורים, על כך שנזפו בליאם או ליה הקסומים שלהם, על עצלותם או על כך שאינם מכינים את התכשיטים שלהם כיאות לחיים הבוגרים. גם כלי התקשורת, שבימים האחרונים עטו חג ושיבחו את העושים במלאכה, ילקו באמנזיה ויעסקו בדרך כלל במחדלים, באלימות, בשגיאות ובהידרדרות מערכת החינוך במבחנים בינלאומיים. ממש עוד מעט יחזרו שוב כולם לדבר על רמת ההוראה הנמוכה, על משכורות הרעב ובעיקר על החופשות הארוכות באופן בלתי סביר שבעטיין אנו נאלצים למצוא סידור לילדים שככל הידוע אנו ולא המורים הבאנו לעולם.
אם המורים היו משתכרים מיליונים. צפו:
תחת זאת, החברה הישראלית הייתה אמורה להרעיף על מוריה הערצה, ולא רק כחנופה זולה כדי שהציון של הילד לא ייפגע, חלילה. בשנת הלימודים שעברה התנדבתי להחליף את המורות של בנותיי בשיעורים בכיתות א' ו-ד'. אחרי שניהלתי אנשים, אימנתי שחקני כדורסל והדרכתי סטודנטים באוניברסיטה, התגלה הניסיון להשליט סדר ולהשיג הקשבה משלושים ומשהו ילדים שמורגלים באינספור גירויים כאחת המשימות הקשות בחיי. המורים מתמודדים עם ילדים משועממים, עם הפרעות קשב, עם שיטה מיושנת ומאובנת שמתאימה לתקופה שמערכת החינוך נועדה לגדל כורים צעירים בבריטניה, עם תככים, פוליטיקה פנימית וכמובן איתנו, ההורים הנרגנים. הם עושים כל זאת במדינה שכבר מזמן לא מקדשת הישגים וחינוך ובתרבות צינית הסוגדת לכסף ולכוחניות. היכולת של האנשים האלו לצאת בכל בוקר במיטה ולעמוד במשך חמש, שש או שבע שעות בפני גדודי ילדים למרות משכורות הרעב שלהם אמורה הייתה להעלות אותם לדרגת קדושים. אולי הם היו אפילו זוכים במשכורות של שש ספרות (בשנה, כן? החיים הם לא מערכון).
כן, גם אני נתקלתי במורים אטומים. כן, גם אני לא חף מביקורת על מערכת החינוך. גם אני הייתי שמח אם לבנותיי היו פחות שיעורי בית ואם היו לומדות נושאים רלוונטיים יותר לחייהן. למרות כל זאת, מוטב לזכור שלצדדים השליליים במערכת החינוך, והם לא מעטים, אחראים בדרך כלל פוליטיקאים אטומים או עסקנים צרי אופקים, ולא האנשים שנשכבים בשבילנו בשוחות ומנסים מדי יום לוודא ש-40 תלמידים יהיו מרוכזים במשך שעה שלמה, ואפילו ילמדו משהו. גם אם הם עושים זאת בצורה לא מושלמת, מגיע להם טיפה יותר מצקצוק בלשון (אה, כן: ומתנה מעט יותר אישית מסט סבונים בטקס הסיום).