תנו לילדים לנגן: מדוע אין בישראל חינוך מוזיקלי אמיתי?

הקיץ סיפק לישראלים שיאים מוזיקליים יומיומיים כמעט. אמנים מילאו אולמות ופארקים באנרגיה וקצב, פסטיבלים הציפו את הארץ והמוני בני אדם, צעירים ומבוגרים, השקיעו כסף וזמן והצביעו ברגליהם. התמונות שהעלו לרשתות החברתיות דיברו בעד עצמן. הם שרו, רקדו, נהנו - וחוו רגעים קטנים של אושר במדינה שלא משופעת בכאלה. הנה לכם, ישראל שכולה מוזיקה. פתיחת שנת הלימודים מעלה, אם כך, את השאלה מדוע החינוך המוזיקלי בישראל סובל זה שנים מהזנחה, מהקצאת שעות מינימלית וממיעוט משאבים?

מחקר שערך בנק ישראל מציג תמונה מדכאת של מעמד "אשכול האמנויות" במערכת החינוך, ולפיה זמן הלימוד עמד על פחות משעתיים לשבוע, לעומת מספר כפול של שעות במדינות מפותחות ב-OECD. אלו נותנות עדיפות לאמנויות, לעתים אף על לימודי מתמטיקה, ומוכיחות כי חברה מתקדמת בפן הטכנולוגי–כלכלי חייבת לטפח דווקא את מקצועות האמנות, המוזיקה והמחול כנדבך מרכזי בחינוך הילדים מהגן ועד לתיכון.

מחקר שערך משרד החינוך האמריקני והקיף 25 אלף תלמידים, מצא כי מי שניגן בצעירותו בהרכב מוזיקלי, הגיע לרמה גבוהה יותר במתמטיקה, אך המוזיקה נושאת תפקיד משמעותי בחיי ילדים ומבוגרים כאחד. החינוך המוזיקלי מפתח כישורים קוגניטיביים, ערכיים, רגשיים, חברתיים ופסיכו-מוטוריים. המוזיקה עצמה תורמת לאקלים הבית-ספרי, להפחתת אלימות ולהצלחת תלמידים גם במקצועות אחרים. היא מפתחת מקוריות, דמיון וסקרנות, והמוזיקאים הממוקמים בעמדות מפתח בחברות היי-טק ממחישים זאת מצוין.

במדינות רבות בעולם, לימודי מוזיקה הם חובה, כמה שנתפס כהשקעה חיונית לטווח ארוך. על רקע זה, בולטת לרעה מערכת החינוך הישראלית, שהותירה על הנייר המלצות עבר רבות של ועדות שונות שקראו למיסוד הוראת תחומי המוזיקה והכללתם במקצועות החובה. הממסד החינוכי פה לא השכיל עדיין להבין כי לחינוך מוזיקלי, במיוחד במדינה רב-תרבותית כישראל, ישנה חשיבות רבה, בהיותו מנוף ליצירת מכנה משותף ותקשורת בונה בין קבוצות שונות בחברה.

החינוך לאמנויות צריך, אם כן, "לשנות פאזה" בקרב מקבלי ההחלטות, להיות במרכז ולא בשוליים, להילמד כרצף חינוכי, ולא כלימודי העשרה ספירליים, לא כהמלצה, אלא כחובה, לא כ"שעשוע", במסגרות פרטיות לעשירים בלבד, אלא כמקצוע חובה.

החלטה של משרד החינוך שתוביל לתמיכה משמעותית ברשויות מקומיות המקדמות יוזמות מוזיקליות דוגמת "עיר מנגנת" עשויה לחולל שינוי הדרגתי רחב וחיובי בחברה כולה. שוך פסטיבלי הקיץ חייב לבשר על שינוי סדר עדיפויות אמיתי.

משה סיני הוא מנכ"ל בית הספר הגבוה למוסיקה רימון, ומחבר הספר "המוסיקה של המנהיגות"