בווידאו: ריאיון ריצה מיוחד לאולפן וואלה! NEWS
"לנצח את הכאב", "הסבל הוא זמני אבל הכישלון אינסופי", "רק מי שמעז מנצח", "לא להיכנע עד הניצחון" - קשה לתאר מה עובר במוחו של מי שרץ במשך 15 שעות ו-20 דקות בלי הפסקה. בין שינון קלישאות פילוסופיות ורדייה עצמית, אריאל רוזנפלד, רץ סיבולת בן 43, שסיים במקום הראשון לפני שבועיים במרוץ האולטרה מרתון "חומת ברלין" למרחק של 100 מייל (161 ק"מ בשבילכם) פשוט הזכיר לעצמו שהוא צריך לאכול. "במהלך מרוץ ארוך כל כך הקושי הגדול הוא לשמור על מודעות גבוהה למה שקורה לגוף ומסביב. הכי חשוב זה לזכור לתדלק את הגוף במזון ושתיה לפי התכנית. זה אמנם נראה כמו צעד מתבקש אבל דורש המון משמעת עצמית".
משמעת עצמית, למען האמת, מהווה את חטיף האנרגיה העיקרי של רוזנפלד, שבימים אלה מסיים את שלב ההתאוששות מהניצחון האדיר במהדורה החמישית של המרוץ הגרמני, שמתקיים מדי אוגוסט לזכרם של קורבנות המשטר הקומוניסטי שנורו בעת ניסיון לעבור לצדה המערבי של גרמניה. המרוץ עצמו נמתח כאמור, למרחק של 100 מייל ומגבלת הזמן שלו עומדת על 30 שעות. במילים אחרות: מי מבין 350 המשתתפים שלא עמד במגבלת הזמן נפסל ומודח מהמרוץ.
רוזנפלד, שעצר את השעון בזמן מרשים של 15:20 שעות, לא ממש התכוון לזכות במרוץ. המטרה הראשונית שלו הייתה לסיים בזמן של 16 שעות כדי לקבל כרטיס כניסה לחוויה פסיכוטית אחרת עליה נפרט בהמשך, והחליט שהוא הולך על מקום בפודיום רק בקילומטר ה-100. "לכל אורך המרוץ הרגשתי טוב והכל עבד לפי התכנית המקורית. אלא שאז התבשר שהוא נמצא במקום הרביעי והפער בינו לבין שני המתחרים הראשונים הולך ומצטמצם. אחרי שעקף בקילומטר ה-120 את הרץ שבמקום השני הבין שהוא בדרך לניצחון.
משם, הדרך לסוף הייתה כמעט בטוחה. כשהוא מלווה ברוכבי אופניים זוהרים שמתווים לו את הדרך ושומרים עליו ברגעים הכי קשים של המרוץ, רוזנפלד חצה את קו הסיום והניף, איך לא, את דגל ישראל על אדמת גרמניה. "יש לי שתי סבתות שעברו את השואה ורצתי גם בשבילן. הניצחון הזה שייך גם להן וכשהנפתי את הדגל חשבתי על כל מה שהן עברו".
לידיעת הטוקבקיסט הממוצע: לפני שאתה דורך את היד על המקלדת ומתכוון להציף את הרשת בתחושת קורבנות גואה, כדאי שתעצור. זה לא המקרה. "המארגנים הגרמנים העניקו לי המון כבוד ופרגנו לי על הניצחון", מודה רוזנפלד. "בטקס הסיום למחרת הם ציינו את העובדה שאני ישראלי מעל כל במה אפשרית, ואני בעצמי ראיתי לפחות עשרים כתבות בהן אוזכר שמי בתקשורת המקומית. לרגע לא הרגשתי זר".
לדבריו, לכל אורך המרוץ ובתחנות הריענון קיבל עדכונים על מצבו ובעיקר עידוד להמשיך ולדחוף קדימה. אבל מי שמכיר את רוזנפלד יודע שככל שמדובר בריצה הוא הופך לטכנוקרט אפור, שלא נותן דעתו להסחות חיצוניות וממשיך לרוץ בקצב רובוטי. כן, יש להודות: האיש מאוהב במספרים ודואג לשלבם לא רק בעיסוקו כסוחר עצמאי בשוק ההון, אלא גם בפעולה הביו מכאנית הפשוטה של דחיפת הגוף קדימה. "המספרים שומרים עליי מלהתקדם בקצב מהיר מדי ומאפשרים לי לחלק את הכוחות בצורה מיטבית. עם השנים למדתי להכיר את גופי מצוין ולהקשיב לו. אני יכול לצאת לריצה בלי שעון, אבל תמיד אעדיף לדעת את המדדים שלי".
"בריצות אולטרה מרתון אין הרבה מקום לטעויות כי בשונה מריצות למרחקים קצרים יותר, כל טעות נמשכת על פני זמן רב יותר והמחיר שלה גבוה. ראיתי רצים מנוסים שפרשו באמצע המרוץ רק כי פתחו את התחרות מהר מדי או לא הכניסו כלום לפה במשך שעתיים כי שכחו. אני תמיד משנן לעצמי להמשיך ולדבוק בתכנית הריצה המקורית שלי ויהי מה".
גם מי שלא נוטה לענג את עצמו בריצת בוקר למרחק של 30 ק"מ, חמש פעמים בשבוע, לא יכול שלא להתרשם מהדרך הארוכה שעשה רוזנפלד. במשך שנה שלמה הוא תכנן את הריצה לצד חומת ברלין, ביצע ריצות הכנה מתישות, דגם ציוד וביגוד, טעם ג'לים וחטיפים והקפיד לקיים את תפקידו כאיש משפחה נשוי עם שלושה ילדים. מתי הוא עושה להנאתו? טוב ששאלתם.
"כמות הזמן שאני משקיע בריצה היא פחות מכמות הזמן שאדם ממוצע צופה בטלוויזיה. אני לא צופה בטלוויזיה אז יש לי זמן לתחביב שעושה אותי מאושר. אני משתדל להיות גמיש בשעות ולכבד עקרונות משפחתיים כמו לא לרוץ בשבתות ולא לשבש את שגרת היום של בני הבית".
ההגדרה של ריצת אולטרה מרתון היא די חמקמקה וכוללת את מנעד המרחקים שעולים על 42.195 ק"מ. מתוקף כך, גם מרוץ למרחק של חמישים ק"מ מוגדר כאולטרה-מרתון, אבל מרבית המרוצים בארץ ובחו"ל מתחילים ממרחקים של 60 ק"מ ומסתיימים ב-250 ק"מ. התחביב הסדיסטי הזה הוא נחלתם של כמה אלפים בודדים בלבד, בניגוד לריצות למרחקים קצרים יותר שהפכו לתחביב של מאות אלפים בישראל לבדה.
באופן עקרוני, כל מי שסיים מרוץ מרתון בזמן שירד משלוש וחצי שעות, מסוגל לרוץ למרחק של 60 ק"מ בלי לסבול יותר מדי. לדברי רוזנפלד, שבזמנו הפנוי משמש כמאמן ריצה בקבוצת "זון שלוש", הקושי העיקרי הוא לשרוד ולהתמיד את תקופת האימונים הארוכה והמתישה. "אני שם הכל על השולחן ואם ארגיש שהמטרות לא ריאליות, לא אכין רצים לתחרויות. טרנד הריצה צמח כל כך והוביל המון רצים לכוון גבוה ולמהר למרתון או איש הברזל. כבר בפגישה הראשונה אני שואל אנשים כמה פעמים הם מתכוונים לרוץ ולא לאיזו תוצאה הם מקווים להשיג. זה הדבר היחיד שאני יכול לשלוט בו".
משפחתו, למרבה הפלא, כבר למדה להשלים עם ההרגל המוזר שלו לדחוף את גופו למחוזות לא נודעים, ואפילו רואים בו מקור השראה. "כולם אצלנו נגועים בחיידק הספורט ומבינים את ההתמכרות. גם בת הזוג שלי וגם ילדיי מרגישים גאווה כשאני מצליח לעמוד במטרות שלי".
המתאבן לפני המנה העיקרית
לפני חמש שנים נפרד רוזנפלד ממנת הבשר שלו ועבר לתזונה טבעונית, שלטענתו מסייעת לו להתאושש טוב יותר מאימונים ותחרויות קשות. "תשעים אחוז מהתפריט שלי מבוסס על פירות וירקות. גיליתי שתזונה טבעונית שומרת על הגוף שלי. בשיא ההכנות רצתי מעל מאתיים קילומטר בשבוע ועדיין הרגשתי רענן. אמנם הפסקתי לאכול מזון מן החי מטעמים אידיאולוגיים אבל זה מאוד עזר לי. למחרת המרוץ בברלין כבר הצלחתי ללכת כרגיל ויומיים לאחר מכן חזרתי לרוץ".
ועכשיו למנה העיקרית. מאת המיילים אותם גמא רוזנפלד אמנם הביאו לו אושר וגאווה אבל לא מדובר במנת השף, אלא בחומר גלם שמרכיב את המטרה הבאה שלו: השתתפות בפעם השנייה במרוץ נבזי במיוחד שנקרא ספרטתלון, וכולל ריצה למרחק של 246 ק"מ - המרחק שלפי האגדה רץ השליח פידיפידס, מאתונה לספרטה, רק עם מגבלת זמן של 36 שעות.
רוזנפלד כבר השלים את המרוץ בזמן שיא של קצת יותר משלושים שעות, אבל כעת הוא מתכנן לעצור את השעון לפחות חצי שעה קודם. שלא תהיה לכם טעות: רשימת ההמתנה להשתתפות בספרטתלון היא ארוכה ורק כמה מאות זוכים להשתתף בה. מי שעומד בקריטריונים הקשיחים, שכוללים השגת תוצאה של עשר וחצי שעות או מהיר מכך במרוץ למרחק 100 ק"מ, השלמת מרוץ למרחק של 200 ק"מ לפחות, או הגעה לקילומטר ה-172 בתחרות ספרטתלון בעבר בפחות מ-24 שעות, "זוכה" להיכלל בהגרלה כדי לעמוד על קו הזינוק.
הניצחון של רוזנפלד בברלין יבטיח לו, כאמור, את ההשתתפות בספרטתלון ויאפשר לו לדלג מעל שלב ההגרלה רק כדי "להתאמן בראש שקט", לשמחתו. לשאלה למה באמת גופו זקוק למאמץ הבלתי נתפש הזה, שלדעת רבים מותח את גבולות הסבל האנושי הרבה מעבר לקצה ומסכן את מערכות החיים, הוא היה שמח להשיב: "כי אני יכול", אבל גם הוא מבין את גודל האחריות שלקח על עצמו. "אני מניח שזה לא ממש בריא לרוץ למרחקים כאלה אבל אני עושה מרוצים כאלה רק פעם בשנה (ההשתתפות בספרטתלון מתוכננת לספטמבר 2017). באותה מידה אני יכול לשאול 'כמה בריא אני צריך להיות כדי להחזיק מעמסה כזאת על הגוף?' עובדה שהגוף שלי עומד בזה. אני חושב שלא לעשות כלום זה פחות בריא".
לא בטוח שכדאי לגשת לרופא המשפחה עם ההנחות של רוזנפלד. ריצות אולטרה מרתון הן אמנם שונות בתכלית מריצות ספרינט או אפילו מרתון, כי הן יותר איטיות ועובדות על "זמן רגליים" ארוך יותר, אבל הן לא פחות מסוכנות. לא בכדי מקפידים המארגנים להציב עמדות שקילה באמצע מרוצים, ובדיקות שתן כדי לגלות רצים מיובשים עם חשש לנזק בכליות (רצי אולטרה מעידים על שתן בצבע שחור כתוצאה מחוסר בנוזלים והפרשות של מצי הכליות), או כאלה שהפחיתו ממשקלם מתחילת הריצה בצורה משמעותית כי מאגר הנוזלים שלהם נמצא במינוס עמוק.
למי יש סבלנות?
רוזנפלד רץ את "חומת ברלין" בקצב של 5:42 דקות לקילומטר ואת הספרטתלון האחרון בו השתתף, בקצב של 7.5 דקות לקילומטר. לשם השוואה, אם תעלו על מסלול ריצה מכאני בחדר הכושר ותכוונו אותו על 10.5 קמ"ש ו-8 קמ"ש בהתאמה, תקבלו את תחושת המהירות שלו. כעת, בקשו מעצמכם לרוץ אותם במשך 15 ו-30 שעות, ותבינו שמדובר באדם שברזל זורם בעורקיו.
האקס פקטור שלו לא כולל לב שמזרים חמצן בכמות גבוהה יותר או שרירים שמנצלים יותר גליקוגן ומייצרים אנרגיה יעילה, אלא פשוט רצף. רצף טוב. המרתון הראשון שלו היה לפני ארבע שנים אותו סיים בזמן של 3:27 שעות. מאז התאמן ביעילות, למד כיצד לשמור על עצמו מפציעות והתמכר לתכניות סדורות ומדויקות. המרתון האחרון שלו היה בזמן 2:41 שעות. שיפור מרשים של 46 דקות. לפי המתודולוגיה הזאת, נראה שהכרוז האתונאי בספרטתלון הקרוב עומד לצעוק את השם "רוזנפלד פרום יזרעאל" אחרי פחות מ-29 שעות.
"אני רק בשנה השנייה שלי כרץ אולטרה מרתון ולגוף לוקח המון זמן להסתגל. אני בטוח שאם אמשיך בקצב הזה אשפר את הישגיי. סבלנות, משמעת ואופטימיות הן שלוש התכונות שעוזרות לי לשרוד את המרחקים העצומים האלו. אבל גם אם ייקחו ממני את ההישגים יגלו שאני פשוט אוהב לרוץ. לקום בבוקר ולנעול נעלי ריצה עושה לי את היום שמח יותר".