מספרים על הרב קוק, שכשהיה עובר ליד בניין "גימנסיה הרצליה" בתל אביב, היה חוצה למדרכה שממול, כדי לא להיות קרוב למקום שבעיניו "מכלה את רוח החניכה", משחית את נפשם של התלמידים, הופך אותם לכופרים ויוצר "רקב גדול לבית ישראל". כל זה, מכיוון שמייסדי הגימנסיה קבעו לא "להתערב כלל ביחס התלמידים למנהגי הדת", על בסיס תפיסה לאומית-חילונית במוסד.
בני משפחתי למדו כולם באותה גימנסיה משחיתה, וכשהגיע תורי להיכנס לכיתה ז', גם אני זכיתי ללמוד בה. רכשתי שם נכסים שאני נושאת עמי עד היום, ובאופן לא מפתיע, אין שום קשר בינם ובין מספר יחידות הלימוד שלי במקצוע זה או אחר. הם קשורים רק לרוח תרבות האדם שפיעמה במורים, שהקפידו להעביר אותה אלינו בדרכים מגוונות. התמזל מזלי להתחנך תחת כנפיהם.
תעודת אביונים
בכל יום שישי 600 תלמידי החטיבה היו יורדים אל האולם המרכזי כדי לערוך קבלת שבת. הטקס נמשך לאורכו של שיעור שלם, ובכל שבוע כיתה אחרת הייתה אחראית על התכנים. אלה כללו הדלקת נרות שבת, התייחסות לפרשת השבוע ולהיבטים מההיסטוריה היהודית, אקטואליה והמון שירים.
כן, שרנו. בקבלת השבת שרנו את מה שכונה שנים אחר כך "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". לעתים, לפני שיר מסוים, שמענו את הסיפור שמאחורי כתיבתו. שירי הפלמ"ח והלהקות הצבאיות, פסטיבלי זמר ושירים מתוך סידור התפילה, פיוטים ופסוקי תנ"ך. אלה וגם אלה שכנו יחד בשלום, והפכו כולם לחלק מאיתנו. זה לא נראה לנו מוזר ואיש לא העלה בדעתו שמתרחשת כאן כפיה כלשהי, אולי רק כלפי מי שאינו אוהב לשיר.
אני זוכרת את קבלת השבת הראשונה שלי, כתלמידת כיתה ז' מפוחדת. לא הכרתי עדיין אף אחד מהתלמידים, ובטח לא את השירים. אחרי פחות מחודשיים, הגמגום ותחושת המבוכה נעלמו. כשהייתי צריכה לעשות "עבודה שנתית" בכיתה י"א, מעין עבודת חקר שהמציאה הגימנסיה הרבה לפני משרד החינוך, בחרתי לעבוד עם המורה למוזיקה על תולדות הזמר העברי. אני לא זוכרת מה למדתי באותה שנה במתמטיקה, אך על העבודה הזו אני יודעת לשוחח גם היום. "רוח החניכה" הלאומית-חילונית לא הפכה אותי לחסרת זהות כופרת, להיפך. היא העניקה לי יסודות יציבים הבנויים על המערכת שבה צמחתי, זו שרוויה בשאר רוח חינוכי, בזהות ובמחויבות.
שנים רבות אחר כך, הזדמנתי לגימנסיה. ההנהלה התחלפה עד אז כבר כמה פעמים, וכשסיפרתי על חווית טקסי קבלת השבת, הביט בי המנהל בעיניים עייפות משהו. לא, הטקסים כבר לא קיימים. הם הופסקו על ידי מועצת ההורים שנים לפני כן, ולמרות שחשיבותם ברורה, הוא לא חושב שאפשר לחדש אותם, זה ייתפס ככפיה דתית, הסביר. ובכלל, להקדיש שיעור שבועי שלם לקבלת שבת? זה יהיה בזבוז נורא של זמן לימודים.
מבלי שהתכוונו, ומתוך פחד, דחייה ואשמה מיותרים, נתנו לרב קוק לנצח. בין היסטריית המבחנים הבינלאומיים והדרישה להישגים, ההקצנה והשיסוי ההדדי, ויתרנו על חלקים שלמים מהנשמה. בקלות בלתי נסבלת ביטלנו את טקס קבלת השבת ונותרנו עם טקס קבלת תעודת הבגרות, וגם זה רק לכמחצית מהאוכלוסייה. הלימודים כיום הם במקרה הטוב, חמש יחידות מתמטיקה, אנגלית וביקורים בעיירות הפיתוח ובחברון. לשאר הרוח של הסיפור הלאומי-חילוני והקשריו האינטלקטואליים לא השארנו מקום. איזו תעודת אביונים.
ד"ר ליאת בן דוד היא אשת חינוך, סופרת ומנכ"לית קרן וולף