(בווידאו: מגיש הטלוויזיה המצרי מואץ מטאר קורא ג'ודוקא אסלאם א-שיהאבי להחרים את הקרב עם אורי ששון)
מדינות ערב גרפו שבע מדליות אולימפיות בסך הכל מאז תחילת המשחקים האולימפיים בריו דה ז'נרו, ברזיל. אולם המשחקים עוררו סערות ציבוריות במדינות עצמן, ואף זכו לתהודה עולמית, לא רק בזכות לוח התוצאות והפודיום.
בישראל עלו לכותרות שלושה סיפורים מרכזיים שעירבו את המשלחת הישראלית: הראשון הוא התקרית בין המשלחת הישראלית ללבנונית, שבמהלכה חסם בגופו ראש המשלחת הלבנונית את עליית הספורטאים הישראלים לאוטובוס לטקס הפתיחה. השני הוא כמובן סירובו של הג'ודוקא המצרי אסלאם א-שיהאבי ללחוץ את ידו של יריבו אורי ששון לאחר שהפסיד לו בקרב. האירוע הפך לשנוי במחלוקת גם בקרב הגולשים במצרים, וברשתות החברתיות ניצתו ויכוחים סוערים בין אלה שתמכו בצעד של הג'ודוקא, לאלו שחשבו שהיה צריך ללחוץ את ידו של ששון.
עוד בוואלה! NEWS:
דיווח חי: נבחרת ההתעמלות האומנותית במקום השביעי אחרי תרגיל הסרטים
כעת כולם יודעים איך קוראים לו: סרג' גנאברי חזר לבמה המרכזית
הודו חוגגת וסוערת עם "המדליסטיות שהצילו את כבוד המדינה"
לחיצת יד ישראלית-מצרית שדווקא כן התרחשה בריו הייתה בין חבר הוועד האולימפי אלכס גלעדי, לבין סארה סמיר, מרימת המשקולות המצרייה שלה העניק את מדליית הארד. סמיר, רק בת 18, הוכתרה כגיבורה בארצה לאחר שהפכה לאישה השנייה במצרים שזוכה לעלות על הפודיום במשחקים האולימפיים.
אירוע נוסף שעלה לכותרות היה זכייתו של לוחם הטקוואנדו הירדני במדליית הזהב הראשונה של ארצו. בישראל דווח רבות על משפחתו של הלוחם, אחמד אבו גוש, שמוצאה מהיישוב אבו גוש שליד ירושלים. ביום הזכייה בעלי המסעדות ביישוב חילקו ממתקים ובקלאוות לתושבים ולתיירים.
שחקניות כדורעף החופים המצריות, ספורט שלראשונה השתתפה בו המדינה, זכו לתשומת לב עולמית על אף שסיימו במקום האחרון. הצופים לא יכלו להתעלם מההבדל בין המצריות, שעלו למגרש עטויות חיג'אב מסורתי, לבין הגרמניות ששיחקו מולן לבושות בביקיני. "זה לא מצרים נגד גרמניה, זה חיג'אב נגד ביקיני", כתב אחד הגולשים. אחרים טענו כי מדובר ב"משחק בין המאה ה-21 לימי הביניים".
היו שהדגישו דווקא את העובדה שבמצרים אין חובה על נשים ללבוש חיג'אב, ואילו השחקניות הגרמניות מחויבות להתחרות בביקיני. "אני לובשת חיג'אב כבר עשר שנים. זה אף פעם לא מנע ממני לעשות דברים שאני אוהבת, וכדורעף חופים הוא אחד מהם", סיפרה השחקנית המצרייה בת ה-19 דואא אל-רובאשי.
מעניין עוד יותר הוא סיפורן של הספורטאיות במשלחת של ערב הסעודית שבה לנשים אסור, בין היתר, לנהוג או לצאת מהבית ללא אישור הגבר במשפחה. למעשה, עד לאולימפיאדה בלונדון בשנת 2012 הממלכה לא שלחה נשים כלל למשחקים האולימפיים. בתחרויות בלונדון השתתפו לראשונה שתי ספורטאיות מערב הסעודית, והשנה מייצגות את המדינה ארבע אתלטיות. "אני אומרת לכל אישה שרוצה להתחרות לכי על זה, ואל תתני לאף אחד להפריע לך", אמרה סארה עטאר, אצנית המרתון הסעודית שסיימה במקום ה-132.
ספורט נשים זוכה להתנגדות חריפה מצד הממסד הדתי בערב הסעודית, שרואה בכך פגיעה בכבודה של האישה. בממלכה לא קיימים מועדוני ספורט לנשים, אין כמעט מתקני ספורט המיועדים להן ובמתקני הגברים הן כמובן לא רשאיות להתאמן. על כן, רבות מהספורטאיות המייצגות את המדינה, כמו עטאר שגדלה בקליפורניה, התאמנו מחוץ למדינה. רק לאחרונה הסתמן שינוי מסוים בנושא, לאחר שבבריכת המלך החדש סלמאן נפתחו מכוני כושר ומתקני ספורט המיועדים לנשים.
ההשתתפות חסרת התקדים של ספורטאיות במשלחות הערביות זוכה להרבה גאווה לאומית, אך מאחורי ההתקדמות הנראית לעין קיימת עדיין מחלוקת ציבורית חריפה בנושא. בשבוע האחרון הפך ההאשטאג בערבית "הנשים באולימפיאדה לא מייצגות אותי" לפופולארי בטוויטר וצויץ יותר ממאה אלף פעמים. התגובות כללו זעם של גולשים ממדינות ערב על השתתפותן של נשים בתחרויות, ובפרט על לבושן הבלתי צנוע של חלקן.
מנגד, היו שמתחו ביקורת דווקא על הספורטאיות שכן כיסו את גופן. "ראיתם את נבחרת כדורעף החופים שלנו? לבושות כמו צוללניות", לעג אחד הגולשים המצרים. גם העיתונאי המצרי הליברלי חאלד מונטאסר שיתף בעמוד הפייסבוק שלו תמונה של נערות משחקות כדורסל במכנסיים קצרים במצרים של שנות ה-60 ורשם בעצב: "אנחנו הולכים אחורה". אחת הגולשות סיכמה: "כשהן לובשות קצר הן מותקפות, וכשהן לובשות ארוך הן מותקפות".
את איראן מייצגות תשע ספורטאיות במשחקים האולימפיים, אך למרבה האירוניה בארצן נאסר על נשים להיכנס לאצטדיונים ולאולמות ספורט מאז עליית השלטון האסלאמי ב-1979. דאריה סאפאי, חובבת ספורט איראנית, נוהגת להגיע בשנים האחרונות למשחקים של הנבחרות השונות של מדינתה בתחרויות עולמיות כשהיא אוחזת בשלט עם הכיתוב "תנו לנשים באיראן להיכנס לאצטדיונים".
סאפאי, שחיה בבלגיה לאחר שגורשה מארצה בשל השתתפות בהפגנות נגד השלטון, הגיעה גם לריו, והניפה את השלט במשחק של נבחרת הכדורעף האיראנית. הסדרנים באולם ביקשו ממנה להוריד אותו בטענה שהוועד האולימפי הבינלאומי אוסר על ביטויים פוליטיים במהלך המשחקים, וכשסירבה היא הוצאה מהאולם. "כואב להסביר שוב ושוב שלא מדובר במסר פוליטי, אלא במסר של שלום וזכויות אדם", אמרה סאפאי, וסיפרה כי גם יתר אוהדי הנבחרת האיראניים לא אהבו את השלט וצעקו עליה לאורך המשחק.
כמובן שבהשתתפות המשלחת האיראנית באולימפיאדה לא חסרה הזווית הישראלית: יום לאחר תקרית לחיצת היד בג'ודו, תועד מאמן נבחרת ההיאבקות האיראני מוחמד בנא מזיז את הדגל האיראני ממקומו, כך שלא יוצב לצד הדגל הישראלי. כלי התקשורת באיראן פרסמו בגאווה את תמונתו מפריד בין הדגלים באמצעות דגל הודו, והוסיפו לתהילה שזכה לה לאחר שהמתאבקים האיראנים זכו בשתי מדליות ארד.
סימני שאלה רבים עלו בנוגע להשתתפותה במשחקי ריו של סוריה, אשר נקרעת בחמש השנים האחרונות במלחמת אזרחים בלתי פוסקת. תשעה ספורטאים מייצגים את המדינה, ואסמה אסד, אשתו של הנשיא הסורי, פרסמה בחשבון האינסטגרם שלה ברכה לספורטאים הסורים וקראה לאזרחי המדינה "לעודד את המשלחת של ארצם".
אבל מי שזוכים לתשומת הלב הגדולה הם הסורים שמתחרים דווקא בצל הדגל של ארצם: השחיינים רמי אניס ויוסרא מארדיני, משתתפים באולימפיאדה במסגרת משלחת הפליטים, לאחר שכמו רבים מתושבי סוריה נאצלו להימלט מאימת המלחמה והפכו לפליטים באירופה.
מארדיני בת ה-18 שחיה כיום בגרמניה, סיפרה כי כישורי השחייה שלה הצילו את חייה כשסירת הפליטים הרעועה בה שטה משפחתה החלה לשקוע לפני חופי יוון: "היה לי קשה לחשוב על זה שאני שחיינית ואני הולכת למות מטביעה במים". מארדיני ואחותה, שהיו היחידות על הסירה שידעו לשחות, קפצו למים כדי להפחית ממשקלה ומשכו אותה לחוף במשך שלוש שעות, כשהן מצילות את חייהם של כ-20 פליטים נוספים. מארדיני אגב, לא הייתה חסינה מביקורת על הופעתה הלא צנועה בבריכה, ואחד הגולשים צייץ בטוויטר: "הייתי מעדיף שהיא תטבע מאשר שתופיע עירומה".
ספורטאים ערבים נוספים שלא יכלו לייצג את ארצם היו תשעת הספורטאים הכוויתים, שמתחרים בריו כמסגרת ממשלחת עצמאית של הוועד האולימפי. כווית הושעתה מהמשחקים האולימפיים בריו בגלל שורה של התערבויות בוטות מצד השלטון בנסיכות הנפט, עבירה שבעבר גם עיראק הושעתה בגינה מהמשחקים. הסיטואציה המשונה הפכה לעצובה במיוחד כאשר הקלע הכוויתי הותיק פאהיד אל-דייחאני זכה במדליית הזהב והפך לאלוף האולימפי הראשון בהיסטוריה שעומד בראש הפודיום על רקע ההמנון והדגל האולימפיים, ולא של ארצו. "אני לא יכול לתאר את ההרגשה שלי. זכיתי במדליית זהב ההישג הגדול ביותר שיש אבל הדגל של המדינה שלי לא הונף. אני מאוד פגוע, ובקושי מצליח לא לבכות", סיפר בכאב.
