(בווידאו: פגישת נתניהו עם שר החוץ של מצרים, בחודש שעבר)
זה לא סוד שראש הממשלה נתניהו השקיע בשבועות האחרונים זמן רב במפגשים עם עיתונאים ומערכות תקשורת. נתניהו ערך סדרה של שיחות רקע בהן השתתפו עשרות, אולי אפילו יותר ממאה כתבים, פרשנים ועורכים. כל שיחה כזו נמשכה יותר משעתיים, ובחלק מהמקרים גם יותר משלוש שעות. המנעד האידיאולוגי של המתודרכים נפרס בין עיתון "הארץ", שאת בכיריו פגש נתניהו במהלך השבוע האחרון, ועד לאנשי "מקור ראשון" וערוץ 20. בתחילת השבוע הנוכחי הוא הקדיש שלוש שעות וחצי גם לשיחה עם מערכת וואלה! NEWS.
כצפוי, מתוך כל אחת מהשיחות הללו דלפו תוך זמן קצר פרטים פיקנטיים איזשהו עימות בין נתניהו לאחד העיתונאים, איזושהי בדיחה שסיפר ראש הממשלה וכדומה. אבל התוכן המרכזי של השיחות הללו, הדברים שנתניהו אמר, נשאר חבוי מאחורי מילות הקוד "שיחת רקע". נתניהו מעדיף את זה על פני ריאיונות שיהיו גלויים לכלל הציבור, מפני שלטענתו, התקשורת הישראלית נוטה לראיין פוליטיקאים באופן אגרסיבי ותוך ניסיון "לתפוס" אותם בלשונם. היתרון מבחינתו הוא שהשיחה נשארת "סגורה" והוא יכול להתנהל ולדבר בחופשיות, בלי לחשוש איך תצטייר כל מילה שלו. החיסרון הוא שהמהלכים וההישגים שהוא מתגאה בהם, ושלטענתו לא מקבלים מספיק ביטוי תקשורתי, נשארים גם הם בתוך החדר הסגור.
השאלה המעניינת ביותר, שאין עליה תשובה ברורה, היא מה גרם לנתניהו להזמין אליו דווקא בעת הזו כמעט את כל התקשורת הישראלית, ולהשקיע כל כך הרבה זמן משאב יקר במיוחד עבור ראש הממשלה בתדרוכים הללו. מבקריו מציגים את המהלך כולו כניסיון "להסיט את תשומת הלב מהחקירות" שנקשרו בו ובסביבתו הקרובה. נתניהו דוחה בביטול את הטענה הזו, ומתעקש שהחקירות הן "כלום ושום דבר". אם יש נושא אחד שלגביו נתניהו נשמע אותו הדבר מול המצלמות וגם מאחורי הדלת הסגורה, הרי שמדובר בנושא הזה. מבחינתו, המשפט "לא יהיה כלום, כי אין כלום" מסכם את הסוגיה.
אפשרות נוספת שרבים מעלים היא הדוח המתגבש של מבקר המדינה לגבי מבצע "צוק איתן", שצפוי להתפרסם בקרוב. לנתניהו חשוב להפריך את הביקורת של יריביו הפוליטיים, בראשם נפתלי בנט, על התנהלות הקבינט המדיני-ביטחוני לפני ותוך כדי המבצע. הדברים העמומים והמסקרנים שאמר השבוע שר הביטחון לשעבר אהוד ברק, לגבי כישלון של ישראל אל מול אתגר ביטחוני מרכזי, נשמעים כמו התייחסות נוספת לאותה הסוגיה.
זה נושא שמעסיק מאוד את ראש הממשלה בימים אלה, אבל על פי התמונה שהוא מציג בשיחות הסגורות, לא ברור מה כל כך מטריד אותו: לכאורה, הכול התנהל כשורה והדיונים בקבינט בנושא המנהרות של חמאס היו רבים ומעמיקים. אלא אם, כמובן, התמונה מורכבת יותר - כפי שטוענים בנט ושרים אחרים שהיו בקבינט באותה תקופה.
חוץ מהחקירות והמנהרות, נראה שיש דבר נוסף שרודף את נתניהו: הוא מרגיש שאינו מקבל מספיק קרדיט על הישגיו כראש ממשלה. זו טענה מוזרה, כי הרי רק לפני שנה וחצי, נתניהו ניצח בבחירות באופן משכנע ביותר, ועשה זאת בפעם הרביעית בחייו כלומר, נראה שהציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, בהחלט מתרשם מתפקודו. אבל לנתניהו יש בעניין הזה טענות רבות לתקשורת, שלטענתו לא נותנת מספיק ביטוי לעשייתו, והן עלו שוב ושוב בשיחות הרקע שקיים עם העיתונאים בשבועות האחרונים.
התסכול של נתניהו והיחסים הסודיים עם העולם הערבי
בחלק מהנושאים שנסקרו בשיחות, נתניהו הציג נתונים, גרפים, מפות, סרטונים, תמונות ושאר עזרים ויזואליים, הכול כדי לשכנע את הקהל ברוחבם וגובהם של הישגיו המדיניים, הביטחוניים והכלכליים. בחלק מהמקרים, הנתונים עצמם עמדו במחלוקת, והחלו ויכוחים פרטניים, שנתניהו נראה כמי שנהנה מהם. הוא דיבר על היחסים עם המעצמות העולות במזרח אסיה, על בלימת ההסתננות לישראל ממדינות אפריקה, על ההשקעות בתחום הסייבר ועל האופן בו ישראל נתפסת בדעת הקהל הבינלאומית.
אחרי שנים רבות כל כך שבהן ניסה לשכנע את הציבור הישראלי שהמדינה נמצאת תחת סכנת השמדה של ממש מצד איראן ושאר גורמים מאיימים, נתניהו מציג כעת קו לפיו ישראל היא למעשה מעצמה אזורית ובינלאומית, מדינה בטוחה וחזקה, מחוזרת על ידי העולם ורוכשת לה ידידים חדשים ללא הרף. זה קו שונה - אופטימי באופן חריג - שיש סתירה מובהקת בינו לבין הקו הקבוע של נתניהו, לפיו ישראל היא מבצר יהודי בודד שהעולם כולו קם עליו לכלותו. יהיה מעניין לראות אם נתניהו ידבק באופטימיות הזו לאורך זמן, ואיך זה ישפיע על עמדות הציבור.
היה נושא אחד, עם זאת, שלגביו ראש הממשלה לא יכול היה להיכנס לפירוט של ממש, אפילו לא בתוך הגבולות של שיחת רקע: היחסים הסודיים בין ישראל לעולם הערבי. ניכר שהעניין הזה מתסכל ממש את ראש הממשלה - לא היחסים עצמם, אלא חוסר היכולת המוחלטת להציג אותם לציבור, או אפילו לקבוצות קטנות יותר של שותפי סוד, ולגרוף את הקרדיט והאהדה על כך. מבין ההישגים שנתניהו מתגאה בהם, זה אחד המעניינים ביותר - נושא שמלהיב את דמיונו של הציבור הישראלי, ויכול היה בקלות לפרנס אין סוף כותרות חיוביות בתקשורת. אבל דווקא עליו, בניגוד לסוגיות פחות מסקרנות כמו היחסים עם ארגנטינה ויפן, אי אפשר לנדב פרטים.
נתניהו מדבר באופן עמום על התקרבות בין ישראל לעולם הערבי כבר זמן רב, ועושה זאת גם בפומבי. אבל עד לפני כמה שנים, אפשר היה להבין ממנו שלדעתו אין שום קשר בין יחסיה של ישראל עם מדינות ערב, לבין הנושא הפלסטיני. מה שבאמת מעניין את הערבים באזור, אחרי הכול, אינו אבו מאזן, אלא האיום הכפול של איראן מצד אחד והג'יהאד העולמי (דאעש, אל-קאעדה וכדומה) מצד שני. נתניהו האמין במשך תקופה ארוכה שיוכל להשיג פריצת דרך ביחסים עם מדינות ערב גם בלי שתחול כל התקדמות בין ישראל לפלסטינים, וממשלתו תוכל במקביל להמשיך לבנות בהתנחלויות ולהפוך את פתרון שתי המדינות לאות מתה.
בשנה וחצי האחרונות, מאז ניצחונו בבחירות, נתניהו מדבר אחרת בעניין הזה. הוא נשמע כמי שמבין שכדי לתת ממד פומבי ליחסים החשאיים בין ישראל למדינות ערב, שאכן התקדמו בשנים האחרונות, דרושה גם פעלתנות מסוימת (או לפחות מראית עין של פעלתנות כזו) בנושא הפלסטיני. כך למשל, לפני כמה שבועות ביקרה בישראל משלחת של בכירים לשעבר מערב הסעודית, במטרה לקדם את יוזמת השלום הערבית, שבמסגרתה מציעות מדינות ערב להכיר בישראל ולייסד איתה יחסים דיפלומטיים מלאים, לאחר הקמת מדינה פלסטינית. אין ספק שנציגי המשלחת דיברו עם גורמים בישראל גם על שלל סוגיות שמעניינות את ערב הסעודית הרבה יותר מהנושא הפלסטיני בדגש על המלחמה נגד איראן באזור תימן וקרן אפריקה, והמלחמה נגד הגרורות האיראניות בסוריה. אבל כדי לאפשר את קיומו של הדיאלוג החשוב הזה, נדרשה "מעטפת" פלסטינית, שבלעדיה הביקור פשוט לא יכול היה להתקיים.
בהקשר הזה, כדאי לשים לב גם למאמר מעניין שפרסם לפני שבועיים היועץ לביטחון לאומי לשעבר של נתניהו, אלוף (מיל') יעקב עמידרור, בעיתון "ישראל היום" שידוע בתמיכתו המובהקת בנתניהו. כותרת המשנה של המאמר תמצתה היטב את דבריו של עמידרור: "היחסים המתפתחים בין ישראל למדינות הסוניות הם תולדה של מזרח תיכון שסוע, שבו החשש הגדול ביותר הוא מדאעש, אך כדי להגיע לפריחה דיפלומטית של ממש יש צורך במשא ומתן להסכם נוסף - עם הפלסטינים".
אלה דברים שמשתמעים גם מאמירותיו של נתניהו עצמו, בניגוד לעמדה הסקפטית שהביע בעבר. יכול מאוד להיות שדווקא ההתקרבות ביחסים עם מדינות ערב, כולל שיחות של נתניהו עצמו עם גורמים בכירים באזור, היא שסייעה לו לשנות את עמדתו. קל לדמיין שיחה, בטלפון או במפגש חשאי, שבה נתניהו ושליט כזה או אחר דנים בצורך להיאבק יחדיו באיראן, חיזבאללה, דאעש ושאר האיומים, אולם כאשר עולה האפשרות של שיתוף פעולה גלוי ומשמעותי יותר, מציג הצד הערבי את ה"בעיה הקטנה" שנקראת דעת הקהל, ומבקש איזו מחווה ישראלית בנושא הפלסטיני.
בשלב הזה, כאמור, מגיע התסכול: הקואליציה הנוכחית של נתניהו, הימנית ביותר שהוא אי-פעם הרכיב, לא מאפשרת לו שום מרחב תזוזה בנושא הפלסטיני. אין לו לצדו איזו ציפי לבני או איזה אהוד ברק, שאפשר להסתמך עליהם לקידום המשא ומתן (ואחר כך להאשים אותו כאשר ייחשפו הוויתורים שנתניהו הסכים לדון בהם). במקביל, גם אבו מאזן, שעסוק בהישרדות הפוליטית שלו עצמו, מתחפר בתוך שילוב של סרבנות ומרירות, אחרי שבע שנים של כלום ושום דבר שקיבל מנתניהו. זה כמובן הופך את הרעיון של חידוש המשא ומתן, או של נקיטת צעדים בוני אמון עם הפלסטינים, לקשה עוד יותר לביצוע.
אם נתניהו יכול היה לשנות את הרכב הממשלה שלו, ולהכניס לתוכה מישהו שיש לו יחסי אמון עם אבו מאזן (אין הרבה מועמדים, כידוע), ייתכן שהייתה מתרחשת תזוזה כלשהי. הצרפתים, או הנשיא א-סיסי במצרים, היו מכנסים ועידה, נתניהו היה נושא נאום אופטימי על שלום, ישראל הייתה מציגה איזו חבילה כלכלית לפלסטינים, ואמנם לא היה יוצא מזה שום הסכם, אבל יכול להיות שעבור החברים החדשים של נתניהו באזור, זה היה מספיק כדי לחצות עוד רף, לעבור עוד גשר. הבעיה שבמצב הנוכחי, אפילו את המעט הזה נתניהו לא יכול לעשות.
הדרך היחידה של נתניהו לשנות את המצב היא לשנות את הרכב הקואליציה. אבל בשביל זה, הוא צריך לאפשר ליצחק הרצוג, יו"ר האופוזיציה, לשכנע את חברי מפלגתו שמשהו אצל נתניהו השתנה. קשה לראות איך הרצוג מצליח לעשות את זה כל עוד נפתלי בנט נשאר במשרד החינוך, ובשעה שאביגדור ליברמן יוזם משברים עם ארצות הברית כדי לקצור רווח פוליטי זול. נתניהו עצמו עסוק כל העת במאבק מול השניים האלה על דעת הקהל הימנית, כפי שניכר מהתנהלותו בפרשת הירי בחברון, והוא יודע שכניסה של הרצוג לממשלה ופרישה הפגנתית של בנט, כנראה תחליש אותו שם.
בסופו של דבר, נתניהו יצטרך לקבל החלטה: האם הוא מעדיף את ה"ברית" העכורה ומלאת השנאה בינו לבין בנט, או את האפשרות להרחבת והעמקת הברית המרתקת שהולכת ונרקמת עם השכנים. עד כה, בכל פעם שהוא עמד בפני בחירה דומה, נתניהו בחר בסופו של דבר לדבוק בבנט ושותפיו האידיאולוגיים, בידיעה שיש לזה מחיר. לצערו של נתניהו עצמו, אין שום סיבה לחשוב שבפעם הנוכחית הוא עומד לבחור אחרת. אם כך יהיה, הוא יישאר עם הריבים על המנהרות, והיחסים עם העולם הערבי יישארו במתכונת של רקע עמוק.
(עדכון ראשון: 19:00)