הלידה אכן "הפריעה": גם לנשים מותר לבקר את הרצה המניקה

הפוסט האינטימי של לונה צ'מטאי קשר באופן בעייתי בין אמהות ומקצוענות, ועורר דיון ציבורי מוצדק. כדאי שננצל אותו כדי לדבר דווקא על הנשים הגדולות של ריו 2016, לפני שנעבור לעוד 4 שנים של כדורגל גברים. דעה

צ'מטאי. הלידה אכן "הפריעה" (צילום: מתוך אינסטגרם)

אולימפיאדה היא חגיגה של תחרותיות, ספורטיביות, לאומיות, ולפי הדיווחים מהכפר האולימפי - גם מיניות. עבורי, יותר מהכול, זו חגיגה פמיניסטית מופלאה. בכל זאת, רק פעם בארבע שנים מציג שומר המסך במסכי הטלוויזיה ברחבי הארץ משחק כדוריד נשים, פרשניות מאכלסות את אולפני הספורט ומתעמלת בגובה 1.42 מ' מקבלת יותר תשומת לב מכוכבי NBA שמשחקים במקביל. ריו 2016 אפילו הלכה רחוק יותר, והעניקה לנו מדליה ישראלית ראשונה בשידור חי נשי.

זו הפעם הראשונה שאני צופה במשחקים יחד עם בתי הבכורה, שנולדה שבוע לאחר סיום האולימפיאדה הקודמת, וההשפעה ניכרת. פתאום היא יכולה לצפות במשחק כדורגל שמציג נשים דקיקות ובהירות שיער, או להסתכל מהצד על אמא שתופסת את הראש דווקא לאחר איפון של ג'ודאית. אפילו ענף האופניים - מעוז גברי מסורתי שזוכה לפוקוס פעמיים בשנה, בשל הג'ירו ד'איטליה והטור דה פראנס - קיבל הכרה נשית בבית, בשל המעקב הצמוד אחר הרוכבת שני בלוך.

וכך, כבר שבועיים הילדה רצה יותר בשביל לנצח, משתוללת כשעוקפים אותה במדרגות והחליפה את אלזה ואנה בטקס מדומיין של הענקת מדליות. זהו שיאו של תהליך חינוכי בלתי פורמלי, שהתחיל כשהתכנסנו לצפות במעין דוידוביץ' ושמענו את הבת קוראת באופן תמוה "הנה נעמי שמר". האם זו האישה הישראלית היחידה שעליה דיברו בגן?

אימא אולימפית

המשלחת הישראלית לריו הייתה מרגשת במיוחד מכיוון שנהנתה מרוב נשי וכללה לא פחות משלוש אימהות ספורטאיות. הסייפת דלילה חתואל, אם לילדה בת 3 שעמדה בקריטריון הבינלאומי אך לא הישראלי, אף נאבקה כדי להשתתף במשחקים, תוך שהיא עומדת על החשיבות בשליחת ספורטאית אימא כמייצגת של המדינה, אך גם בלעדיה, זוהי משלחת שכולה צעד נשי קדימה.

ברור שמצב משפחתי אינו צריך להוות קריטריון ספורטיבי, אך הדיאלוג בין השניים נושא משמעות ציבורית וסמלית רבה: השפעת ההיריון והלידה על המחשבה ועל הגוף, והטיפול עצמו בילד, חוברים לאחד הפחדים הגדולים של נשים העומדות בפני התהליך, במיוחד כאלה שמבקשות לממש את עצמן מקצועית. דווקא בספורט, זירה שמביאה לידי ביטוי מצוינות גופנית, עבודה קשה ונסיעות תכופות, נוכחותן של אימהות מצוינות משגרת מסר מעורר השראה, וברור מאליו שגם ספורטאים גברים העומדים בפני הורות שותפים לתהליך דומה.

וכך מצאתי את עצמי חשה חוסר נוחות בשל הפוסט שהעלתה האצנית הישראלית לונה צ'מטאי קורלימה, ובו עדכנה מריו כי הסיבה שנאלצה להפסיק לרוץ במרתון האולימפי היא כאבים בכתף שנגרמו לה כשרצה בעבר עם חזה גדוש בחלב, מכיוון שהיא עדיין מניקה את ילדה בן השנה ושמונה חודשים.

פעם בארבע שנים אפשר לדבר על סימון ביילס (צילום: GettyImages)

שאלות פולשניות לספורטאיות, המנסות לעסוק בזוגיות או בלידה פוטנציאלית, מעוררות כעס טבעי. לידה, כאמור, אינה אמורה להפריע לאישה לממש את שאיפותיה המקצועיות, מאווייה וחלומותיה. צ'מטאי, עם זאת, הסבירה אחרת. הלידה אכן "הפריעה", ולא בזמן ההיריון או בסמוך לאירוע המשמח, אלא כמעט שנתיים לאחר מכן, בשיא המקצועי הגדול ביותר לאתלטית, שהוא גם אירוע צפוי ומתוכנן מראש.

הנקה הוא נושא רגיש ומורכב, שמאופיין תדירות בדיון פומבי סוער ובשורה תחתונה אחת: בחירתה של האישה. כך, נשים רבות בוחרות שלא להניק, או לחדול לאחר כמה חודשים, בשל הפגיעה בחירותן ובעצמאותן או בגלל שהן מעוניינות למלא מחויבויות אחרות. על בסיס זה, מעניין שהתמיכה בצ'מטאי וההכרזה הברורה מאליה כי גופה אינו שייך למדינה ולכן היא אינה צריכה לתת דין וחשבון לאף אחד, אינה עוסקת בכך שהיא "כלי תזונה מתמשך" לבנה.

הכניסה לחייה האישיים של נציגת ישראל, שתויגה כבר כהתערבות טוקבקיסטית בוטה, לא החלה בשל גלישה תקשורתית למחוזות אינטימיים וצהובים. למעשה, כלי התקשורת פיספסו לגמרי את המניע לפרישה, והתעוררו רק לאחר הפוסט גלוי הלב. הודעה כזו, המחברת בישירות בין עניינים קמאיים ודעות קדומות, ובין נשים, ילדים, לידה ועבודה, אינה יכולה לעבור ללא סערה. כדאי שננצל אותה לשיחה פומבית על ענייני הליבה.

עוד באותו נושא

"פרשתי באמצע המרתון כי אני עדיין מניקה"

לכתבה המלאה

תודה לכולכן, על כניסה לסלון, למסך וללב

למרות הכול, אני דווקא מבקשת להודות ללונה (שבוודאי סבלה כאבים עזים ומכמירי לב עד שהחליטה להפסיק לרוץ).

תודה גם לשחקניות הכדורעף המצריות עטויות החיג'אב ולכדורעפניות האיטלקיות עם הביקיני הזערורי, שבדומה ללונה, העלו יחדיו את השאלה למי שייך גוף האישה (ועבור מי אנחנו מתלבשות).

תודה רבה גם לשני בת ה-37 והאימא לשלוש, שסיימה במקום ה-48 הכי מתוק שאפשר לדמיין, לאילנה, המתאבקת המקסימה שהודחה בסיבוב הראשון, ולמעיין, המכונה נעמי שמר, שכשלה בניסיון להשיג מדליה.

תודה לעמית, שהייתה רחוקה משיאיה אבל פעם אחת ניצחה במקצה שלה והביאה לקלוז אפ ישראלי מנצח בבריכה (גם אם על הכובע שלה היה כתוב טומרקין).

תודה לירדן ג'רבי האלופה, ולאלי רייזמן שהראתה שגם גנים יהודיים יכולים לקפוץ. תודה למאילינדה, שזכתה במדליה הראשונה אי פעם של קוסובו ולאוקסנה מאוזבקיסטן שהראתה שגם בגיל 41 אפשר לעשות תרגילים על מכשיר מרסק מרפקים.

תודה מיוחדת גם לשחקניות הנבחרות הזרות בכדורמים וברוגבי, בהוקי שדה ובכדורסל, שהזיעו, והתנגשו, והחליקו ידיים וכבשו ודפקו דאנקים (טוב, את זה לא).

תודה לכולכן, על כניסה לסלון, למסך וללב, ועל כך שהראיתן לנו כמה החיבור בין ספורט ונשים הוא הכי מובן מאליו.

וכעת, סליחה, יש איתות מטדי. נשוב וניפגש רק עוד ארבע שנים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully