5 בבוקר, רחוב צדדי בתל אביב. משאית זבל מזדחלת לאיטה. בתיאום מושלם קופצים ממנה שני אנשי תברואה ושלושה תיכוניסטים מהירים ונחושים לרוקן את הפח הבא. המהירות הכרחית, גם המיומנות. עבור אנשי התחזוקה, מדובר בעבודה. עבור התיכוניסטים זהו שטח בית הספר להיום, כחלק מפרויקט הקורא להוציא את התלמידים מהכיתות המיושנות ולהוכיח שניתן ללמוד מכל אחד ובכל מצב.
מערכת החינוך מתקשה להבין את קהל היעד שלה. שילה בן ה-11 הכי אוהב לשחק ב"מיינקרפט". יש שיאמרו שהוא מכור. אבל בזמן שאמא שלו מכינה ארוחת ערב, הוא כבר בונה אתר ב-WIX , פותח ערוץ יוטיוב משלו, יוצר סרטוני הדרכה למהלכי המשחק, והופך בעצמו ל"מורה" ומומחה ל"מיינקרפט" עבור מאות אלפי "תלמידים" ברחבי העולם. רוב הסיכויים שהוריו, והמורה שיפגוש מחר בבי"ס, לא קרובים אפילו לתפוש את עולם המושגים שלו.
במאה ה-21, הילדים שלנו נולדו לתוך מהפכה חדשה - מהפכת התפישה המחשבתית. יש להם ראייה ומיומנויות הפעלה שונות של העולם. הם בנויים ומרושתים אחרת. באופן טבעי, גם דרכי הלמידה וקליטת המידע של הצעירים היום שונה מהותית מהשיטה המסורתית המוכרת לנו וכוללת כיתה, לוח, מבחנים וציונים.
אם כך, מדוע עדיין מפליא אותנו לשמוע בכל פעם מחדש שכמעט כל בני הנוער לא אוהבים ללכת לבית הספר במקרה הטוב, וחלקם אף חשים שנאה עזה כלפי הממסד ונספחיו במקרה הרע. ייתכן שהסיבה נעוצה במערכת החינוך, שמתקשה לעמוד בקצב הטכנולוגי וממשיכה ליישם את השיטות שהנהיג דור הדפוס, על דור ה- X-Box.
"מדובר בדור בעל הממשק הטכנולוגי הגבוה ביותר כרגע", גורס צבי פלג, מנכ"ל רשת בתי הספר אורט ישראל. "יש לו קליטה מהירה, יכולת להתמודד עם מספר משימות במקביל וחלוקת קשב אין-סופית. אבל כאשר זה מגיע לחינוך, המערכת המקומית שלנו מעולם לא טרחה להתאים את עצמה לשינויים הללו - לאתגר את התלמידים כדי שלא ישתעממו, לטלטל קצת את עולמם כדי שלא יישארו אדישים ולסמוך עליהם שהם מבינים הרבה יותר ממה שנראה לנו".
אשל ורדי קריינר בן ה-18, היה עד לא מזמן תלמיד תיכון מן המניין. כיום הוא לומד במכינה קדם-צבאית חילונית. אמנם כבר סיים את מסלול הלימודים השגרתי, אך המשקעים שנצרבו בו עדיין מורגשים. "היום קשה להיות תלמיד, בעיקר כי אין חופש במובן הרחב של המילה. אין יכולת בחירה, לבחור מה מעניין אותי ללמוד, איך אני רוצה ללמוד את זה, כמה אני רוצה להעמיק ולהשתנש בכלים שאני אוהב ומדברים אלי. ניקח לדוגמה את המהפכה הצרפתית. אני לא צריך מורה כדי לדעת עליה כי יש את גוגל וויקיפדיה. אני לא צריך שישפכו עליי כמויות חומר ונתונים ויצפו ממני לשנן בעל-פה. כן הייתי רוצה מורה שילמד אותי, למשל, על תודעה מעמדית ודמוקרטיה, ויחבר את זה למהפכות של ימינו שהחלו ברשתות החברתיות. שנגלוש בפייסבוק ובטוויטר כדי לזהות ולנתח מגמות. שיביא רעיונות מהוגי דעות של אותה תקופה ויעזור לי להיכנס לראש של אותם אנשים".
אז מה כן שונה במכינה, וכיצד שיטות הלימוד והמורים שם כן מצליחים לרתק את התלמידים? "בבית הספר שנאתי ללמוד", נזכר אשל. "אהבתי ללכת לבית ספר בגלל החברים, אבל לא הצלחתי למצוא עניין. השיטה הייתה טרחנית - ספיגה פאסיבית ושינון. במכינה, גיליתי בעצמי צדדים אחרים בי. מבחור ריאלי ששונא ספרות ואת כל המקצועות ההומניים, הפכתי לפתוח יותר ואפילו התחלתי לכתוב. אם המורה לספרות מהתיכון תקרא את זה היא לא תאמין".
יהודה ספרא, עיתונאי ואב לשני בנים, מגדיר עצמו "מצולק" משיטת הלימוד המסורתית בבית הספר. כמי שנכשל במערכת האינטרנית מחד, והצטיין באקסטרנית מאידך, נאלץ לחוות את הקושי בשנית עם ילדיו. "הבסיס של השיטה לקוי. בתי הספר מוציאים את הילדים משרשרת הזמן הטבעית וההגיונית שלהם. עצם העובדה שמכתיבים מלמעלה גישה שאומרת 'אנחנו קבענו מה מתאים לכם ועכשיו תתאימו עצמכם לריבוע המדויק הזה', היא חוסמת ולא מאפשרת. הבן שלי, לא יכול לשבת כל היום. בבית ספר הדמוקרטי בו הוא לומד נותנים לו בשבועיים ראשונים של השנה פשוט לשוטט, להתעניין, לשמוע ולצפות. רק אחר כך מבקשים לבחור מה מתאים ונכון ללמוד. המחשב, המשחקים, היצירות והאומנות פתחו עבורו אפיקי למידה אחרים. הוא מתמודד עם לחצים, רוכש בטחון עצמי, ופתאום גם מסוגל לרכוש ידע".
גם ורדי-קריינר תולה את הסיבה להצלחתו בשיטת הלימוד הפתוחה יותר, אותה הוא חווה במכינה. "כאן השליטה נמצאת אצלנו התלמידים. אנחנו מעבירים שיעורים בעצמנו, לומדים טקסט של גמרא באמצעות פרשנויות מהרשת או דרך שירים, מפתחים דיון בינינו וגם ברשתות החברתיות. אין מבחנים, לומדים כי באמת נהנים. אין שום סיבה שזה לא יקרה גם בבתי הספר".
לא מדובר רק בתלמידי בית הספר, אלא בשיטת הלימוד הקונבנציונלית בכללותה. בשיעור אקדמאי סטנדרטי, המרצה מסביר בהתלהבות תיאוריות מגמות, מציג את הסימוכין הרלבנטיים, מבאר סוגיות וממחיש בעזרת דוגמאות. במקביל, סטודנטים נמרצים כבר מקליקים במרץ על שלל לינקים, עוצרים את מהלך השיעור בהתלהבות וחולקים בקול עם המרצה וחבריהם לכיתה את המחקר או המאמר שמצאו. לרוב הדברים מחדשים או לחלופין סותרים לגמרי את דברי המרצה.
מצבים שכיחים מהסוג הזה מותירים את המרצים חסרי מענה נוכח מאגרי המידע הבלתי נדלים שנמצאים במרחק לחיצה עבור הסטודנטים. מעטים הם המרצים המאפשרים שימוש חופשי באנטרנט ומוכנים להתמודד עם האתגר החדש מולו הם ניצבים.
זהו אחד ההסברים לשחיקת מעמדו של המורה בקרב התלמידים, שהם לרוב ידענים ומהירים יותר ונהנים לקרוא תגר על המורה. היכולת של התלמיד הצעיר לבצע מספר משימות בו-זמנית, והקלילות בה הם מנווטים בין הררי המידע האין-סופי, אינם מותירים למורה מתקופה אחרת או לשיטות לימוד וותיקות כלל סיכוי. הם אינם דוברים את אותה השפה, מתקשים להגיע אליהם ותהליך הלמידה שנוצר אינו אפקטיבי לרוב.
דניאל קובלר, מנכ"ל עמותת "עתיד פלוס" להנגשת הטכנולוגיה בחינוך, מנסה לפתור בדיוק את זה. "השימוש בטכנולוגיות מורכב מדי בשביל מורים שלא מכירים אותן וחלקם אף מפחדים מהן. בנוסף, אין די הכשרה, וגם אם יש היא לרוב טכנית. מסבירים להם כיצד להשתמש בכלים החדשים אך לא כיצד הם יכולים לייצר יותר עניין במהלך השיעורים. האמצעים החכמים שכן הוכנסו לאחרונה לשימוש בבתי הספר, כמו הלוח החכם, הפכו למשהו מסורבל שרק מקשה על המורים בשל הקושי שלהם להשתמש בו".
המצב מחמיר כאשר בפועל נוצרות כפילויות ומלמדים במקביל במערכת הטכנולוגית החדשה וגם במערכת הידנית. גם המערכות החכמות שנבנו כדי לייעל את עבודת המורים בסיכום המידע הרב אודות התלמידים - אינן ממלאות את יעודן. "המטרה העיקרית של המערכת החכמה מוחמצת", קובע קובלר. "יצרנו מערכת שאוספת נתונים, אבל המורים מתקשים להזין אותם ולא יודעים איך לסייע, לעקוב אחר שינויים אצל התלמידים או לעבוד עם הנתונים האלו בזמן אמת".
למרות מאמציו הניכרים של משרד החינוך לשלב עזרים טכנולוגים ותכניות לימוד חדשניות, נראה כי מערכות החינוך כושלות במקום בו מצליח העולם החדש לייצר את האלמנטים הנחוצים לתהליך הלמידה: ריגוש, התלהבות, סקרנות טבעית, רצון לחקור, בהירות מחשבה ויכולת למידה עצמית.
מתי בפעם האחרונה ילדכם חזר הביתה נרגש וסיפר לכם בשקיקה על מה שלמד בבית הספר? האם דור ה-Z, הנוער של ימינו, מסוגל בכלל לחוש צמא ללימודי תנ"ך, מתמטיקה או היסטוריה?
נראה שהפערים מתחילים בדברים הבסיסיים ביותר כמו למשל בהגדרת המרחב. הצעירים חווים את העולם כרב-ממדי ואין-סופי, הנמצא בזרימה ללא גבולות. הוא נע בין הוירטואלי למציאותי, ואף מיטשטש לפעמים.
"גם המזבלה היא מרחב לימוד לגיטימי", מסבירים ד"ר אושי שוהם-קראוס ונועם מנדלה, חוקרים ומרצים בתחום העתידנות והרשת שמוציאים בני נוער לשטחי לימוד חדשים כחלק מפרוייקט שיתופי בין תיכונים עם אוניברסיטת תל אביב. כמו, למשל, עבודה במשאיות זבל, במהלכה לומדים כימיה, ביולוגיה ומיחזור תוך איסוף נתונים בשטח. לחלופין מתלווים התלמידים לאנשי תרבות, בעלי מוסכים ובעלי מקצוע רבים ממגוון תחומים במטרה להוציאם ממסגרת הלימוד השגרתית.
"הכיתה ושטח בית הספר לא חייבים להיות תחומים", הם מסבירים. "הלמידה של העתיד היא קהילתית, רבת פנים ואינה חייבת להיות במבנה צורני קבוע של שיעור אחר שיעור כמו בסרט נע. המורים עושים כמיטב יכולתם, ורובם נהדרים, אולם השיטה צריכה להשתכלל. בתי הספר של ימינו מזכירים קצת מבנה של בית חרושת. מסדרונות ארוכים, תאים בהם תחומים 30 ילדים וצלצול שמגדיר זמנים".
איש חינוך וותיק, שעוד עובד עם מערכת החינוך ומשפיע בתחומו ועל כן מסרב להיחשף בשמו, טוען שהמנגנון הקיים מנוגד לפיסיולוגיה של בני הנוער. "מתי ראיתם לאחרונה ילד ממוקד במשימה אחת? הם מתפקדים הכי טוב בכמה אתגרים בו זמנית, אז למה לא לאפשר להם?", הוא תוהה. "בגיל כזה צריכים להוציא אנרגיה. במשחק מחשב הכי פשוט הילדים שלנו מתקשרים, פותרים בעיות, מתמודדים עם הלא נודע, חוקרים ומגלים בעצמם. הם אפילו בונים עולם חברתי חדש בכל זמן נתון, שהם הסמכות בו, היוצרים וההוגים שלו. אז כיצד אנו מצפים מהם לשבת במשך 45 דקות בחדר סגור, שעה אחר שעה, ולהתמקד בהקשבה בלבד? זה נשמע הכי לא טבעי".
סקר אמריקאי שנערך השנה שאל 18,000 מסיימי תיכון מהי עבודת החלומות שלהם, ומצא שצעירים בני ימינו שואפים לעבוד בחברה שמאופיינת בחדשנות. לכן אין פלא שבראש רשימות דירוג מקומות העבודה המועדפים על ילדי דור ה-Y וה-Z נמצאות חברות כמו גוגל או פייסבוק. מנהלי החברות האלו הפנימו את הצורך בהסרת חסמים וגבולות המאפשרים מתחמי עבודה פתוחים, חדרי משחק, אזורי מנוחה ורגיעה, מרחבי יצירה, בנייה והרכבה ונגישות לאמצעים מגוונים.
כל אלו מאפשרים זרימה חופשית של רעיונות ומחשבות, ומרחב עבודה שמתאים יותר לאופי של בני דור ה-Y המושמצים, שכבר כונו אנוכיים, מפונקים ובעיקר עצלנים. אך זה הדור שמעצב את סביבת העבודה של היום ומחר, ומייצר המשכיות גם לדור ה-Z, שהוא עדיין תוצר של מערכות חינוך מיושנות.
אך כאמור, ניתן כבר לראות מגמות של שינוי גם במערכות החינוך. תכניות, עמותות וארגונים כבר מבינים את גודלה של המהפכה ואת הצורך בהתאמת המערכות אל התלמידים, ולא ההפך. אחת התוכניות מיושמת ברשת "אורט" ונקראת 'המודל הסינגולרי'. המודל קורא לפתח בישראל למידה בגישת iSTEAM (Innovation ,Science, Technology, Engineering, Art, Mathematics) המאפשרת מבט כולל על תחומי מדע והנדסה שונים עם העמקה בתחום דעת אחד.
במרחב אחד, הדומה להאנגר מאשר לכיתות שלמדנו להכיר, יושב תלמיד כיתה ט' ממגמת רובוטיקה, יחד עם תלמידת כיתה ח' ממגמת אומנות. שניהם מפתחים יחד פרויקט בתחום עניין לבחירתם, ללא קשר לידע מוקדם, ציונים, גיל או מגדר. כל זאת בליווי מורה, שהופך למנטור המכווין את תהליך הלמידה, יותר מאשר מחזיק הידע והסמכות היחידה להפצתו. בדרך זו מפתחים התלמידים זווית ראייה רחבה ושפה מקצועית המקשרת בין תחומי המדע, ההנדסה והעיצוב.
ניר חזיזה, יועץ ארגוני למערכות חינוך בארץ, סבור שבתי הספר כיום נבהלים מאוד ממושגים כמו "ניחוש" או "גילוי" כשיטות למידה. שיטות אלו מובילות לעצמאות מחשבתית, ריבוי דעות וחשיבה רב מימדית. "אם המערכת תיפתח לשיטות האלו, השיעור היה מתנהל אחרת. המורה היה שואל, למשל, למה השמש עגולה או איך מוציאים את האיקס מהמשוואה, והתלמידים היו עונים את כל מה שעולה להם בראש. כל תשובה מתקבלת ואין דעה פסולה. לאחר מכן הם היו פונים למקורות כמו גוגל, יוטיוב, פייסבוק או ויקיפדיה ובודקים את התשובה במטרה לאשש או להפריך אותה בעצמם. קרו פה לילד המון דברים נפלאים בו זמנית, והעיקרי שבהם הוא אוטודידקטיות ותחושת הישג".
בשנות ה-70 וה-80 הסרט "גבעת חלפון", הקדים את "גוגל" כשהציג את הספר האלמותי "לכל שאלה תשובה" מאת יצחק לבנון. בשנות ה-70 וה-80 הידפקו על כל דלת בישראל סוכני אינציקלופדיות כבדות המשקל.
בינתיים העולם השתנה, התוכן הפך למלך והידע לפס רחב. העולם הצטמצם למקלדת ולסמארטפון, מושגי המרחב הפיזי והוירטואלי הטשטשו וסוכני האינציקלופדיות נותרו מחוסרי עבודה הודות לאלוהיהגוגל והויקיפדיה .
האם מערכת החינוך המסורתית בכלל מסוגלת לבצע שינוי כה מהפכני וחוצה פרדיגמות? ימים יגידו. ההנחה הגורפת היא שמדובר בתהליך מתהווה ונלמד תוך כדי תנועה או במקרה הזה, התפתחות תוך כדי מהפכה.
ואם תחשבו על זה, אנו חיים בתקופה מרגשת. בימים מהפכניים, בהם יש לנו הזכות, ואולי גם החובה, לפתח חשיבה שונה ממה שהכרנו, לעורר סקרנות טבעית ולהתרגש מהמציאות החדשה הנרקמת מול עינינו.