ההפסד האמיתי של הגו'דוקא המצרי

הג'ודוקא המצרי אסלאם אל-שיהאב?י סירב ללחוץ את יד יריבו הישראלי אורי ששון, לאחר שהפסיד לו באיפון באולימפיאדת ריו 2016. אינני מתיימר להבין דבר בג'ודו אבל אני מבין דבר או שניים ביחסים בינלאומיים ואני יכול להגיד שהעמדה שהציג הג'ודוקא המצרי המפסיד הייתה קטסטרופה ממנה ניתן להשליך על חוליי העולם הערבי. במילים אחרות, בעוד שבעולמות הווירטואליים הגיבורים הנרקיסיסטיים הערבים מסוגלים לעקור הרים ממקומם, בינתיים - בעולם האמיתי - הם נוחלים כישלון חרוץ.

אני טוען זאת שכן מה שעשה הג'ודוקא המצרי לא מעלה רק שאלות ספורטיביות, אלא גם ובעיקר מעלה שאלות תרבותיות הנוגעות למנטליות של "הגיבור" בעולם הערבי. מדי יום "משתכללת" המנטליות הזו, שבנויה כולה על בורות, וששותפה ליצירת הקטסטרופה.

כידוע, אין זו הפעם הראשונה שספורטאים מצרים פוגשים יריבים ישראלים בתחרויות ספורט. אם עבור אל-שיהאב?י הדבר כרוך היה בהתנגשות כה גדולה מול ערכי יסוד בתפיסת העולם שלו – לדוגמה, אם אינו מאמין בהסכם השלום שחתמה מצרים עם ישראל - הוא יכול היה שלא לעלות על המזרן כלל. אם היה בוחר כך, הוא היה נמנע ממפגן הנרקיסיזם של הצבת "הגיבור" במרכז אשר הפכה לקטסטרופה תקשורתית בה צפה העולם כולו ושתיקון נזקיה עתיד לעלות מיליוני דולרים.

רק אלוהים יודע מהם גורמי העומק בחברה המצרית המנסים להפוך את התבוסה בעולם האמיתי לניצחון רטורי בפנטזיות, מדוע יש כאלו שמדגישים ש"ניצחנו" למרות שתוצאת התחרות ברורה, ומדוע מעדיפים המצרים למחוא כפיים לפנטזיה על חשבון המציאות? קשה מאוד להשיב על שאלה זו, אך אנסה לפחות להציע פתרון.

מאז שהופיעה מצלמת הפולרויד, המפתחת תמונות בן רגע, התאהבו המצרים במה שקראתי לו באחד ממאמריי הקודמים "בריחה פנטזיונרית אל ההיסטוריה". במילים אחרות, תמונות האינסטנט פיצו על היעדר יכולת בעולם האמיתי. התופעה הזאת, כפי שניתן לתאר, רק הלכה והחמירה עם הופעתו של הווידאו, שאיפשר למצרים לצלם את עצמם בקלות ובכל מקום ולהציג תמונת מציאות נוצצת, והחמירה עשרת מונים עם עלייתן של הרשתות החברתיות. וכך, במסגרת "הבריחה הפנטזיונרית" שהתפתחה במצרים, אנשים כדוגמת אל-שיהאב?י חושבים כי תבוסה בלי לחיצת יד, חרף ההפסד הברור על המזרן, היא ניצחון. מדובר בתפיסה הזויה שאין לה דבר וחצי דבר עם היגיון אנושי בריא. היא גורמת לכך שבזמן שמדינות העולם זוכות בעשרות מדליות זהב וכסף, מצרים, בעידוד התקשורת המגויסת, מוצפת בדיווחים על ניצחון פנטזיונרי של בחור שלמעשה נחל תבוסה.

המשחקים האולימפיים מייצרים גיבורים אמיתיים שהופכים לאחר מכן בארצותיהם למודלים לחיקוי ולמקור לגאווה לאומית. איזו גאווה יש בבחור מובס שכל מה שיש באמתחתו היא העובדה שסירב ללחוץ יד לישראלי? מדוע במקום להתגאות באקט שכזה לא נשקוד להבין איך משיגים מדליות באמת? מדוע איש מאיתנו לא שואל מדוע 300 מיליון ערבים נכשלים בהשגת מדליות בהשוואה למדינה דוגמת צרפת, שמספר תושביה אינו עולה על 70 מיליון, שזכתה עד כה בריו ב-29 מדליות, ועוד היד נטויה. האם מדובר בתזונה לקויה בעולם הערבי או במשהו אחר?

הסירוב ללחיצת היד פגע במצרים וחיזק רק דבר אחד: את קו ההסברה הישראלי. התקשורת הפרו-ישראלית, בהדגשתה כי "הפסד אינו הופך אותך למפסידן, רק שנאה הופכת אותך לכזה", הצליחה להציג אותנו כמטפחי תרבות של שנאה, וכעת יש לה הוכחות. מכאן עולה שאם התנהגות בורה ופנטזיונרית היא זו המייצגת את העולם הערבי, ואם אנחנו חוגגים אנשים מסוגו של אל-שיהאבי כמגני הסוגיה שלנו, אז איננו צריכים ידידים ואיננו צריכים קמפיינים תקשורתיים, כי הסוגיה שלנו מתה מיד עם לידתה.

התופעה הזאת, במסגרתה אנשים מוחאים כפיים על תבוסות ומציגים אותן כניצחונות, היא הווירוס המסוכן ביותר שתקף אותנו והוא עתיד להפוך את מצרים לא רק למדינה כושלת אלא לתרבות כושלת המרמה את עצמה שכל מה שהוא יציר הפנטזיה הוא למעשה אמיתי. זוהי התנהגות שפושה במדינות העומדות בפני פשיטת רגל המחכות שהמזל - ולא העבודה הקשה - ישנה את חייהן בן לילה.

הסכנה האמיתית מבחינת מצרים היא שמנטליות הפנטזיה תהפוך למנטליות הדומיננטית. "הניצחון בריו" מגרה את המוח הזה, המתרפק על העבר והעוסק בדימויים במקום בהישגים. "הניצחון בריו", אם כן, איננו ניצחון אלא תבוסה כפולה: התבוסה הראשונה היא תבוסת הג'ודוקא שעליו להודות כעת בהפסד על מזרן הג'ודו ולא להפוך את העניין לפוליטי. התבוסה השנייה היא התבוסה התקשורתית שבשבילה ישראל לא הייתה צריכה לעשות דבר מלבד להושיט יד ולזכות בסירובו של ספורטאי מצרי. מצלמות התקשורת הבינלאומית ועיני הצופים לא היו צריכים דבר יותר מתמונה הזאת.

הג'ודוקא המצרי צריך להיפטר מהפנטזיות שלו, ואולי יש טיפול פסיכולוגי ייעודי לכך. עליו להכיר בתבוסתו במקום להשליך אותה ממזרן הג'ודו אל המגרש הפוליטי. כל שיפור מתחיל בהכרה בקיום המחלה ואנחנו, בלי כל ספק, חברה חולה שאינה מכירה בכך כלל.

ד"ר מאמון פנדי הוא חוקר מדעי המדינה ואסטרטגיה, יליד מצרים, המלמד באוניברסיטת ג'ורג'טאון בארה"ב. המאמר המלא התפרסם בעיתון אל-שרק אל-אווסט. המאמר תורגם לעברית כחלק ממיזם משותף למכון ון ליר בירושלים ולמרכז אעלאם בנצרת, במסגרתו מתורגמות כתבות דעה מהעיתונים הערביים המובילים לאתר וואלה! NEWS. מערבית: עידן בריר