"בשביל מה אנחנו צריכים ללמוד ערבית? ולמה לא ללמוד צרפתית? מה אנחנו נסע לעזה או לפריז?". זו אחת השאלות איתן נאלצתי להתמודד כשהייתי מורה צעירה לערבית לפני עשרים שנה. ומיותר לציין ששום תשובה לא שכנעה את התלמידים. כשחיסלו את יחיא עיאש קיבלו את פניי בצהלות שמחה בכניסה לבית הספר כי מבחינתם אני ייצגתי את "העולם הערבי". אני לא מפנה חלילה אצבע מאשימה כלפי התלמידים, ככה זה כנראה כשמשכנעים אותנו "לדעת את האויב" במקום להכיר את השכן. אז נכון שעכשיו כבר מנסים לקדם תכנית מבורכת ללימודי ערבית מכתה א' אבל מה בדיוק יעזור אם ילמדו לכתוב א"ב כשמן הצד השני מוציאים מרשימת הספרים המומלצים ספר שמביא סיפור אהבה בין יהודיה לערבי או רחמנא ליצלן ערביה מהוואדי בחיפה לצעיר יהודי? למה לא לשלב את השפה עם מנהגים, עם תרבות, עם הדברים המשותפים והמקרבים בין יהדות לאסלאם?
בעיתון "ידיעות אחרונות" הופיעה הבוקר כותרת דרמטית לקראת ריאיון שיתפרסם מחר עם המדליסט האולימפי שלנו אורי ששון. בטיזר לכתבה הופיע הציטוט: "לפני הקרב המצרי אמר אללה אכבר. כששמעתי אותו זה הזכיר את מה שקורה בארץ לפני פיגועים עם הצעקות האלה".
"הצעקות האלה".
כל כך הרבה בורות והתלהמות בכמה מילים. תארו לעצמכם שהייתה מופיעה כותרת כזו בעיתון בחו"ל ובה היה נכתב : לפני הקרב הישראלי אמר "שמע ישראל"!
כן, מחבלים קוראים "אללה אכבר" לפני פיגועים אבל ממש לא רק. קצת פתיחת אוזניים וראש בשביל להבין מה המונח אומר ומה כוונתו היו אולי עוזרים לנו להבין שלא כל ערבי ברכבת הקלה זומם לרצוח אותנו ולא כל שיחה בקמפוס נועדה לארגן הפגנה נגד מדינת ישראל.
אגב, איך בסוף הצלחתי לשכנע את התלמידים? כשסיפרתי על מנהגים ועל דימיון בחגים והם ענו מהספסלים האחוריים בכתה: "אוי, גם לסבא שלי יש מחרוזת תפילה" או "אני מכיר את הפתגם הזה כי סבתא שלי משתמשת בו". זה בהחלט עזר לקרב אותם לשפה הנהדרת והעשירה ואני בטוחה שנחמד להסתובב למשל בנצרת ולהבין מה כתוב בשלטים גם אם לא בונים על חומוס בדמשק.