פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרידה מהעיתונאית במבי שלג: קול ייחודי שיחסר למדינה

      במבי שלג שמתה ממחלת הסרטן נאבקה במשך שנים נגד פירוק החברה לרסיסי מגזרים, במציאות שבה "כל אחד רק מדבר לאנשים מהסקטור שלו". המורשת שלה כעיתונאית חשובה במיוחד דווקא בעת הנוכחית

      במבי שלג (ברני ארדוב)
      "השיחה שמתנהלת בעיתונות הכללית לא מקדמת כלום, כי היא סקטוריאלית". במבי שלג (צילום: ברני ארדוב)

      העיתונאית במבי שלג, שהלכה אתמול (שני) לעולמה בגיל 58 אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, עזבה את החברה הישראלית דווקא בתקופה שבה הקול הייחודי שלה נחוץ יותר מאי פעם. למשל, בריאיון שהעניקה בשנת 2002 אמרה על מצב התקשורת בישראל כי "השיחה שמתנהלת בעיתונות הכללית לא מקדמת כלום, כי היא סקטוריאלית. כל אחד מייצג את הסקטור שלו ולא מכיר את הסקטורים האחרים, ובסופו של דבר כל אחד רק אומר את הדברים הלגמרי צפויים לאנשים מהסקטור שלו".

      המצב בשנת 2016, לפחות בתחום הזה, גרוע עוד יותר מכפי שהיה ב-2002. השיח בישראל הופך "מגזרי" יותר ויותר, בעידודם הנלהב של פוליטיקאים שמרוויחים מהתהליך הזה, גם כאשר הם יודעים היטב שבטווח הארוך הוא מפרק ומחליש את החברה הישראלית. מה שנכון לגבי חלק מהפוליטיקאים, נכון עוד יותר לגבי חלקים נרחבים בתקשורת, וגם בהקשר הזה אפשר לחזור לדברים של במבי שלג – הפעם ממאמר שכתבה בשנת 2008 - ולהיווכח עד כמה הם רלוונטיים בעת הנוכחית.

      "החברה הישראלית נתונה במשבר חריף המקיף תחומי חיים רבים", כתבה. "משבר זה מתרחש בכל המגזרים, גם באלה שבעיני עצמם הם חסינים מפני משברי זהות. הנקודה הראשונה היא היעדר היכולת של רוב המגזרים, בחלוקתם הנוכחית, להציע התבוננות חברתית ותרבותית רחבה ומכילה. תמונת המציאות הנשקפת אלינו מן הזירה התקשורתית והפוליטית איננה עוזרת לנו להבין את אופי המאמץ הנדרש, שכן היא נועדה למטרה הפוכה: ליצור מצב של הפרד ומשול".

      מימין-משה דבי, במבי שלג, ד"ר דרור אידר, ד"ר אילן אבישר, רינה מצליח (ברני ארדוב)
      מהאנשים שלא רק מתלוננים, אלא עושים. שלג בכנס ב-2010 (צילום: ברני ארדוב)

      קיטורים על המציאות הזו הם חלק מכל שיחת סלון בעשרות אלפי בתים בישראל, על כל מגזריה. במבי שלג הייתה מהאנשים שלא רק מתלוננים, אלא גם עושים מעשה. התשובה שלה לניסיון לשבור את החברה הישראלית לרסיסי-מגזרים, תוך הלעטת הציבור בתכניות ריאליטי שמתבססות על סטריאוטיפים חברתיים, הייתה הקמת כתב העת "ארץ אחרת", שיצא לאור בין השנים 2000 ל-2015, וקידם שיח כלל-ישראלי, מעמיק ואיכותי על נושאים שקשה לתחום לתוך כתבה של שתי דקות בטלוויזיה או 500 מילים באינטרנט.

      כל גיליון הוקדש לנושא אחר שאינו במוקד השיח התקשורתי

      אתמול, אחרי שהגיעה הידיעה המצערת על מותה של במבי, דפדפתי בין 20 גיליונות העיתון שנשמרו אצלי בבית. כל גיליון הוקדש לנושא מרכזי אחד, לרוב כזה שלא נמצא במוקד השיח התקשורתי היומיומי, אבל חשוב לא פחות מהספינים וההפחדות שכן נמצאים שם. גיליון 59 שראה אור בנובמבר 2010 עוסק ב"שתי מדינות לשני עמים? יהודי אמריקה ואנחנו" - 70 עמודים על היחסים המורכבים בין ישראל ליהדות ארצות הברית. גיליון 33, מאי 2006 הוא "חוקתי או לא: בית סוהר פרטי בישראל" – סוגיה מרתקת שהגיעה שלוש שנים אחר כך לפתחו של בג"ץ, והייתה יכולה לשנות את כל מערכת היחסים בין האזרח למדינה.

      גיליון 48, יולי 2008: "הרבנות הראשית נגד העם היהודי" - כותרת שאין צורך להסביר אותה, מגובה ב-14 מאמרים וכתבות על היבטים שונים של הבעיה, משלל נקודות מבט מתנגשות. גיליון 53: "כולנו עובדי קבלן – גזילת הזכויות של העובדים בישראל", נושא קריטי בעת פרסום הגיליון בנובמבר 2009, וחשוב באותה מידה גם היום.

      ב"ארץ אחרת" אפשר היה לקרוא אנשי ימין ושמאל, יהודים וערבים, מכל זרמי הדת והקשת הרעיונית. הרבה לפני שפוליטיקאים שונים הניפו את הדגל הפופוליסטי של "גיוון התקשורת", במבי שלג עשתה את זה במגזין שערכה, והכיל בתוכו עשרות קולות שונים ומרתקים. האוריינטציה הכללית של המגזין הייתה ציונית, והביקורת העיקרית שהייתה לי כלפיו, בתור קורא אדוק, הייתה שהוא לא הרבה לעסוק בסוגיה הכי נפיצה בחברה שלנו: השליטה בשטחים ובפלסטינים שחיים בהם. כאשר שאלתי פעם את במבי שלג על כך, היא השיבה שההתמקדות הבלתי פוסקת בבעיה הזו מסיטה את תשומת הלב הציבורית מאינספור סוגיות דחופות וקריטיות לא פחות, באופן שמשרת גורמי כוח ובעלי אינטרס.

      במבי הסבירה בראיון ל"הארץ" בשנת 2002 שהכיוון המערכתי של "ארץ אחרת" נולד אצלה בעקבות הטראומה של רצח רבין. "הבנתי שאי אפשר להמשיך בשיח שנשאר תמיד רק בתוך העולם שלך. זאת שיחה מסוכנת, כי אם אתה מדבר רק עם אנשים שמסכימים איתך, אתה כל הזמן רק מקבל חיזוק לעמדות שלך ולא נאלץ אף פעם להטיל בספק או לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלך".

      בתור מי שגדלה בציונות הדתית ולקחה חלק במאבק נגד פינוי ההתנחלויות מסיני, היה חשוב לה דווקא שיתוף הפעולה עם אנשים מהשמאל הישראלי, כולל מהמגזר הערבי. "כל עוד הייתי רק בתוך הסביבה הטבעית שלי, של אנשים שלמדו איתי באותם בתי ספר והלכו לאותה תנועת נוער, לא הייתי צריכה להתמודד עם כלום. ידעתי מה טוב ומה רע. אני חושבת שההתבצרות הזאת הוכיחה לנו שהיא יכולה להחריב לנו את הבית".

      ההיכרות האישית שלי עם במבי – שהחלה רק בשנים האחרונות, אחרי ש"ארץ אחרת" הפסיק להתפרסם בדפוס והפך למגזין אינטרנט – לימדה אותי כיצד עיתונאים, שהעברת ביקורת וחשיפת כשלים היא מהות עבודתם, צריכים להגיב כשהם עצמם נתקלים בטענות מוצדקות על עבודתם. כך למשל, לפני שנתיים כתבתי לה על מאמר שפורסם באתר המגזין, ולדעתי כלל שגיאות והנחות לא נכונות. הדבר היחיד שהיא ביקשה בתגובה היה את רשותי לפרסם את הדברים באתר עצמו. "זה מאוד חשוב לי", הסבירה. הלוואי שלכולם במקצוע העיתונות הייתה יכולת כזו להכיל ביקורת על עבודתנו שלנו.

      הפעם האחרונה שבה פגשתי את במבי הייתה לפני חודשיים, כשהיא ויאיר בעלה הגיעו לחתונה שלי. אפשר היה לראות בבירור שמחלת הסרטן כבר החלישה אותה והקשתה עליה מאוד, אבל בכל זאת היא עשתה מאמץ להגיע מירושלים לקיבוץ נחל עוז, שם נערך האירוע. בשיחה שקיימנו כמה חודשים קודם לכן, אמרה לי שהיא "מלאת קנאה" על כך שאני גר באזור עוטף עזה. "החלום שלי כרגע הוא לגור בקרוואן בקיבוץ על הגבול", הסבירה בחיוך.

      אחרי קצת מחשבה היא הוסיפה שבעצם, המגורים שלה בירושלים לא שונים בהרבה מהמגורים שלי בעוטף עזה. בשני המקומות יש ממד של גבול, הפרדה, מתיחות ביטחונית, ותקווה עמומה לעתיד טוב יותר, ביום מן הימים. מצד שני, גם ההבדלים ברורים: אזור של קיבוצים, רובם הגדול חילוניים, אל מול עיר ענקית ומעורבת, שהופכת אט-אט ליותר דתית. אמרתי לה בצחוק שאפשר היה להקדיש גיליון שלם של "ארץ אחרת" לדומה ולשונה בין שני המקומות. היא הסכימה. בינתיים המגזין נסגר, ועכשיו גם במבי הלכה, אבל דיונים מהסוג הזה חייבים להמשיך להתקיים בישראל, דווקא בשעה שהשלטון פועל במרץ להעמיק את השסעים בחברה שלנו. אפשר לראות בזה סוג של מורשת.