עלובי החיים

לרן בן שמעון הייתה יציאה גדולה לפני כמה שבועות. הוא אמר, בהקשר אחר אבל בסוג של הארה שמבהירה שיש לנו פה עסק עם מישהו שבאמת רואה את הדברים בזוית טיפה אינטיליגנטית, ש: "הכדורגלנים בארץ נמצאים היום בעידן 'העולם על פי טרומן'". יציאה גדולה.
פירושה: הכדורגלן החדש מודע לכך, שבמדינת התקשורת הוירטואלית הישראלית הוא משמש ככלי משחק. במהלך העונה הוא קיים על פי האימג' בו אנחנו תופסים אותו מישיר מבט אלינו מערוץ הספורט. בקיץ הוא לא יותר ממלפפון. והדברים, כך אפשר לקרוא את בן-שמעון, הגיעו לכדי אבסורד.

אחד הדברים המעניינים שאפשר ללמוד מפרשת "בת הטובים" ובחורינו המצוינים מהאולימפית, הוא כמה שבן שמעון טועה. הייתה יציאה גדולה, אבל לא יותר מזה. אם האמנו באמת שקיימת פה משוואה שעובדת בשני הכיוונים, עולם דימויים שמשפיע ומעצב את שני הצדדים - המסוקרים והניזונים מהתקשורת - עכשיו מסתבר שרק אנחנו, צרכני פיקציית הכדורגל הישראלי, אכלנו את הלוקש.

זו לא רק התנפצות התדמית הנקייה והמקצוענית של הכדורגלן. הרי כתמי הזרע של שחקני הנבחרת הבוגרת עדיין לא יבשו. החבר'ה האלה פשוט לא שמים זין. הם ידברו על קוד מוסרי, על הכבוד בלבישת המדים הלאומיים, על הלקח הצורב מפרשיית נערות הליווי, כי זה מה שצריך להגיד. הם לא כלי משחק בהצגה, הם לגמרי שחקנים.
מבפנים? על הזין שלהם מדינת התקשורת, איזה טרומן ואיזה סטופקס. לא מפחדים מכלום, הצחקתם. קיים גם קיים עולם אמיתי, משלהם, שנותר רק לרחם על הקוד המוסרי העלוב שלו, ושלא התקשורת ולא אף אחד אחר יגע בו.

החברה שלי, היא לא מבינה מה אני מוצא בכדורגל ישראלי. היא מסתכלת כמה דקות בטלוויזיה ואומרת שהוא חרא. אני אומר לה שנכון, אבל זה לא רק הכדורגל. עוד משהו שמסדרת בראש הפרשה הזו ("בת הטובים", שם גדול לסקנדל), זה שמה שמחוץ לתחום הכדורגל נטו הוא הרבה יותר גרוע.

אני מסכים עם כל מילה שבקרמן כתב, אבל עזבו לרגע את המימד המוסרי. מתגלים פה לפנינו ערסים עלובי החיים. אלו הרגלי המין של אלילי נוער (פוסט) מודרניים? זה עולם הפנטזיות/ המציאות ברת ההשגה של מושאי ההתפלספות שלנו? זה מה שעושה להם את זה?
בין השורות אפשר להבין שלא כמו בפרשיית "נערות הליווי", הם בכלל לא מתביישים בזה. מדהים, יצאו גברים.

אני חי בסבבה עם זה ששחקני הקבוצה שלי באנגליה, ליברפול, חוגגים באורגיות עם נערות עמוד 3, ליטרים של סיידר אלכוהולי ושקים של קוק. מצידי, שיגמרו רק רבע שעה לפני שהם עולים למגרש. גם אין בי שום חרדה לכבוד הלאומי המחורבן. אבל לדמיין עשרה 'ווחשים', בהם אחד מנתניה, מחכים במסדרון עם טריינינג וכפכפים בשביל לעלות על תיכוניסטית מסכנה?
עזבו "בזוי" או "אסור" - זה לא קצת פתטי ומסכן? זה לא הופך את העיסוק שלנו בטיפוסים האלה עד לכדי פרודיה? מי פה בדיוק חי ב"העולם על פי טרומן" , אנחנו או הם?