האתגר המרכזי העומד כיום לפני אירופה, אינו קשור בהבנת אופי ההתאסלמות הטרוריסטים על אדמתה, בשאלה כמה זמן לקח להם להקצין, או האם הרבו לפקוד מסגדים. המבחן האמתי העומד בפני אירופה בימים אלו הינו ההתמודדות עם השאלה, כיצד כל הטוב, החופש, ויכולת הבחירה שהיא מציעה לאזרחיה, היו לצנינים דווקא בעיניי אלו שביקשו לבוא אליה? דווקא בעיניי ילדיהם ונכדיהם של אלו שעזבו או נמלטו ממדינות, המציעות לתושביהן את ההפך המוחלט מזה שמציע המערב?
בעקבות גל הפיגועים האחרון הפוקד את היבשת, בולט בדיון התקשורתי, העיסוק בהגדרת המניע של המפגעים כקשור בהקצנה אסלאמיסטית או לחלופין במצוקה נפשית או בדיכאון. שיח זה, עוסק בעיקר בניסיון להגדיר את המפגעים, באופן התולה את המוטיבציה לפיגועים כנפרדת ונבדלת מן החברה בה הם חיים. כלומר, קשורה בהפרעות אישיות אינדיבידואליות, או מנגד, מהווה ביטוי להתקרבות לגורמים זרים, אשר מתפקדים מחוץ לחברה ולגבולות המדינה, דוגמת דאעש. דיון זה, לדעתי, חוטא למטרה, ומתקשה לתת מענה אמתי להבנת התופעה.
פטריק שאבאל, בספרו, "סופה של היהירות",(End of Conceit) מזהה את חוסר יכולתן של החברה המערבית וזו האירופית בפרט, להודות בכישלונן של תיאוריות מערביות, להבין ולחזות תהליכים ותופעות חברתיות. לפי שאבאל, אחת החולשות הגדולות של המחשבה המערבית, הינה האמונה כי יש ביכולתם של המדעים החברתיים בדומה לאלו המדויקים, להבין ולחזות התנהגותם של בני אדם. הגורם המרכזי, לחוסר יכולת זו , הינה יהירותו של המערב. זו, מתבטאת בביטחונו בכך שדרך החיים המערבית הינה האידאלית והטובה ביותר. הן מן הבחינה החומרית, בשפע הכלכלי, ובתנאי המחייה המודרניים, והמתקדמים אשר היא מציעה לאזרחיה, והן מן הבחינה המנטלית. שכן, אורח החיים החילוני, החירות, חופש הבחירה והשוויון המגדרי היחסי, אשר חברות אלה מציעות, הינו המתקדם ביותר, וכפועל יוצא מכך, הטוב ביותר שאינדיבידואל יכול לחיות בו.
כשחופש הבחירה נוגס לך בישבן
בהתאם לגישה זו, ניתן להשקפתי, לראות בעליית האסלאם הקיצוני באירופה, קריאת תגר על עצם אידיאל האינדיבידואליות. במערב, נתפשת האינדיבידואליות כחלק אינטגראלי מהיותו של אדם חבר בחברה מתקדמת ומודרנית. כלומר, ככל שאנו "מתקדמים" יותר, אנו שואפים להיות בעלי יכולת בחירה על פרמטרים מרובים יותר בחיינו. יכולת זו, מהווה בהכרח שיפור באיכות החיים על פני זו של הדורות הקודמים. בחירתם של צעירים אירופאים, דווקא באסלאם הקיצוני, מהווה אם כן כפירה מוחלטת ברעיונות אלה. צעירים אלו מוותרים למעשה על כל הטוב שיש לחופש הבחירה להציע, ובוחרים על פניו, בחיים תחת חוקים נוקשים, המציעים לבוחר בהם מינימום של חופש בחירה.
איני מתכוונת לומר כמובן, כי לאסלאם, ולאידאולוגיה האיסלמאסטית בפרט, אין תפקיד בקונפליקט מולו ניצבת אירופה כעת. אך התגלמות זו, של אלימות איסלאמיסטית הינה לדעתי רק הסימפטום. זוהי תשובה אחת אפשרית לוואקום החברתי הפעור, תוצאה של כישלון החברה להציע תחליף לאובדן הסדר והביטחון שיש בכוחה של הדת להציע. מולה, מופיעות כמובן, באופן אוטומטי, תגובות נגד אלימות אחרות. עולות וצוברות כוח באירופה, מפלגות הדוגלות באידיאולוגיה שאך לפני שנים מספר נחשבה מוקצית ורחוקה מן המיינסטרים. כישלון החיים החילוניים והמודרניים כאידיאל, הינו ביטוי לאובדן קסמו של המערב, וחוסר היכולת להכיר באובדן, הוא לב ליבה של הבעיה.