נפתח באכסיומה: הכיבוש לא משחית. החברה שלנו לא נהיית אלימה יותר בגללו, ושלוש השנים שמעבירים מיטב בנינו ובנותינו בחיכוך עם אוכלוסייה פלסטינית נמחקות די מהר בטיול שאחרי. מאוד מפתה לראות בכיבוש את סלע המאבק על זהותנו כמדינה יהודית ודמוקרטית, אבל הבעיה היא לא מה שצה"ל עושה מעבר לקו הירוק, אלא דווקא מה שהוא עושה לחיילים בתחומו.
האסימון נפל לי לאחר מילואים בבסיס צאלים, אחד ממחנות האימונים האולטימטיביים של צבא היבשה ואסון תכנוני פטאלי. זהו מקום שבו זרוק צינור בטון ענקי בקוטר שני מטר, ואנשים פשוט עוברים לידו. ברמת האפאטיות ששוררת בבסיס, היו מתעלמים גם מגופה, ויתר המחנה נראה כאילו מישהו השליך עליו תערובת דוחה ומבולגנת של דשא סינטטי, חול וחצץ, גדרות ברזל, חוטי חשמל ומיני פלסטיק ומתכות.
במתחם הוקם גם אחד ממרכזי האימונים הייחודים בעולם ללוחמה בשטח בנוי, בתצורת עיר פלסטינית בגודל אמיתי. למרבה הצער, "העיר" בנויה טוב יותר מהמחנה הצבאי שמשמש את החיילים שמסתערים עליה, ולמרות שאני נוטה ליהנות מחופשת המילואים החד-שנתית שלי, נראה שיש כאן בעיה עמוקה יותר, המשליכה על החברה הישראלית.
תרבות של פקסים וטפסים
צה"ל, מערכת ענק שפועלת על פי חוקים כתובים ולא כתובים, מפגיש לראשונה את מרבית הצעירים הישראלים עם העולם שבחוץ. למעשה, כשהתיכוניסטים מגיעים לצה"ל הם נתקלים לראשונה במציאות שממנה הסתתרו בנעוריהם, והמציאות הצהל"ית בנויה עקום כל כך שפלא שהיא עדיין עומדת על הרגליים. האמת, פלא שניצחנו כל כך הרבה מלחמות ושרדנו.
דו"ח נציבות תלונות הציבור, שחושף עד כמה הנורמות הרעות האלו השתרשו בחיינו, מציג תחנות אוטובוס ללא מחסה מהשמש, חיובי שווא, המתנות אינסופיות למענה טלפוני, התעמרות בקשישים, נכים וניצולי שואה - ואלו הם הנגיפים שמאיימים יותר מכל על בריאותה וחוסנה של החברה הישראלית.
הבעיה האקוטית כאן היא לא הצבא עצמו - צה"ל מסתדר איכשהו ומצליח בסופו של דבר לשמור עלינו בסיוע כוח אדם נדיר ויכולות טכנולוגיות משוגעות - הבעיה היא שהתרגלנו שאין חשיבות לאסתטיקה, לעמידה בזמנים, לחשיבה על מהות ולא על פרוצדורות. התרגלנו לכסת"ח ולסמוך, להתנערות מאחריות ולבינוניות. צאלים הוא סמל להתנהלות צה"ל ולדרך שבה יוצאים לפועל אימונים ומבצעים.
בדומה לכך, התרגלנו לשלם למעאכר כדי לעבור משוכה ביורוקרטית בבניית הבית החדש ולקבל רמה נמוכה של שירות. התרגלנו לנבחרת כדורגל ישראלית כושלת, שמנותחת על ידי דני נוימן. התרגלנו לפקקים, לכשלים תכנוניים ולמגזר ציבורי כושל ומאותגר טכנולוגית. הרגלים אלה הם אם כל חטאת, שמעצבים את אופי הצעירים בכור ההיתוך הצבאי. הם מתרגלים לישראל הביורוקרטית והעייפה, לתרבות של פקסים וטפסים, לאי-דיוקים ולפרוצדורות קפקאיות.
ההרגל מרדים אותנו, מעקר מתוכנו את הרצון לשינוי ואת האפשרות לבנות מעטפת תומכת, יעילה ומפותחת. בעיית הכיבוש היא בעיה חמורה, אבל כמו שהציבור הישראלי מתחיל לגלות בשנים האחרונות הבעיות הדרמטיות שלנו הן פנימיות. כך, המערכת הצבאית היא רק משל לאופן שבו בנינו את החברה שלנו: טלאי על טלאי, אלתור על אלתור, איזולירבנד ואזיקונים שנועדו למנוע מהאוהל הרעוע שבנינו בלב הלבנט ליפול.