ש' הגיעה אליי עם שלושת ילדיה הפעוטים. היא לא עבדה, ונותרה ללא עזרה כלל. בעלה לא היה מוכן לשלם עבור קייטנות והמקרר בבעתה נותר ריק כי הוא לא שילם עבור אוכל. הכסף הפך עבורו לאמצעי הענשה משום שהיא רצתה להתגרש. כל עוד לא יצומצמו הפערים הכלכליים בין בני הזוג, ימשיך הכסף לשמש כאמצעי למישטור וכלי להכפפה ולשליטה.
לאחר הגירושים המיוחלים, פנתה ש' לשירותי הרווחה והביטוח הלאומי וביקשה שאסייע לה לתבוע מזונות עם עו"ד מטעם המדינה, כי אין לה ממי לבקש עזרה. נאלצתי לבשר לה שמינוי פרקליט כזה כרוך בפרוצדורה של כמה שבועות, וכך גם קבלת הבטחת הכנסה. הנחה בתשלום למעון, למשל, מצריכה הוכחה שהיא עובדת. זהו ההיגיון הביורוקרטי: כדי לצאת לעבוד צריך לשים את הילדים במסגרות, וכדי לקבל הנחה בתשלום למסגרות צריך לצרף אישורי הכנסה.
רק לא להפוך לסטטיסטיקה
לפרידה יש מחיר רגשי וכלכלי, והוא כבד במיוחד לנשים כיוון שההורות בחברה הישראלית (ובמדינות אחרות בעולם) אינה שוויונית הרבה לפני הליכי הפרידה. שוק התעסוקה ברובו אינו סובלני לאיזון בין משפחה לקריירה, וברוב המוחלט של המשפחות הנשים הן אלה שמפסיקות לעבוד או עוברות למשרות חלקיות תמורת שכר זעום, בעוד הגברים מפתחים קריירה. רוב הנשים שכבר משתלבות בשוק העבודה מרוויחות כ-30% פחות מהמשכורת הממוצעת של בן זוגן, והתלות הכלכלית הזו משמשת פלטפורמה נוחה לצמיחת אלימות כלכלית.
מצבן של נשים וילדים מידרדר עוד יותר לאחר הגירושים. הן נאלצות לעבוד פחות שעות ובמקרים רבים אינן מקבלות את דמי המזונות. כך, האלימות לובשת צורה חדשה: שליטה באמצעות אי-תשלום מזונות או אי-שיתוף פעולה ביחס להסדרי הראייה או צרכי החינוך והטיפול בילדים.
קולן של מאות נשים כאלה, שאני פוגשת מדי חודש, אינו נשמע. חלקן מפחדות מתגובת בני הזוג וחלקן כה טרודות במאבק ההישרדות היומיומי שהן אינן פנויות לזעוק. האבות הגרושים מצידם, מוחים בקולי קולות על החיוב בתשלום המזונות ועל כך שאין התחשבות בהכנסות האם בקביעתם, טענות שאינן עולות בקנה אחד עם פסיקות בתי המשפט ובתי הדין הרבניים, ולפיה הכנסות שני ההורים נבדקות בעת קביעת המזונות.
הנתונים הקשים מלמדים על אחוז האבות שמשתמט מכל אחריות הורית. כ-20 אלף נשים נאלצות לקבל מזונות מהביטוח הלאומי, בעוד 30 אלף נוספות, שמשתכרות מעל 5,000 שקלים ואינן זכאיות לסיוע מהמוסד, פונות בעל כורחן לגבייה באמצעות ההוצאה לפועל. מהלך זה, אגב, לא מבטיח להן את קבלת הכסף ובמקרים רבים אף לא מתרחש בפועל משום שהנשים חוששות מתגובת בן זוגן. נהי הגרושים על גובה המזונות דר בכפיפה אחת עם רבים מהם שעושים דין לעצמם וכלל לא מקיימים את החובות המשפטיים שלהם.
שכרן הנמוך של נשים לפני הגירושים מוביל אחר כך רבות מהן אל מתחת לקו העוני. סכום המזונות המגוחך והמינימלי, שאינו מכסה אף מחצית מההוצאות על הילדים, מוביל במציאות הישראלית לזריקתן מדירות שכורות, לחובות כבדים ולעתים אף לחרפת רעב. כשאבות מתעלמים מפסק הדין ולא משתתפים בהוצאות הגידול של ילדיהם, האחרונים הם הנפגעים הישירים. לש' צפוייה עוד דרך ארוכה, ואני מקווה שהיא לא תהפוך לחלק מהסטטיסטיקה.
עו"ד דנה אייזנר לביא היא ראשת מ.נ.ע, מרכז זכויות נשים עירוני במשרד לקידום מעמד הנשים, בעיריית ראשל"צ