פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      אין משבר דיור, יש משבר ילודה

      שיעור הילודה בישראל נראה לנו נורמלי, אבל הוא כפול מהמקובל במדינות הרווחה שאנחנו שואפים ללכת בדרכן – לפחות בכל הנוגע לרמת חיים

      שר האוצר משה כחלון. מרץ 2016 (ראובן קסטרו)
      גם הוא ייכשל (תצלום: ראובן קסטרו)

      יש סיבה טובה לכישלון כחלון בפתרון משבר הדיור, בדיוק כפי שנכשלו לפניו לפיד ושטייניץ, ושרי האוצר העתידיים. הם נכשלים כי אין בישראל משבר דיור אמיתי, אלא התפוצצות אוכלוסין כתוצאה מילודה לא מבוקרת. משבר הדיור הוא רק תוצאה בלתי נמנעת של ה"בייבי בום".

      החרדים יולדים כמובן הרבה יותר, אבל גם במשפחה יהודית טיפוסית גדלים - לא תמיד באושר - שלושה ילדים. לנו זה נראה נורמלי, אבל זה כפול מהמקובל במדינות הרווחה שאנחנו שואפים ללכת בדרכן – לפחות בכל הנוגע לרמת חיים.

      כדאי להביט למציאות בעיניים ולהפסיק ללדת בקצב של פקיסטאן

      איך זה קשור לדיור? ראשית, גידול ילדים עולה הרבה כסף גם להורים (כחצי מיליון שקלים לילד עד הגיעו לגיל 18 הם הערכה שמרנית זהירה) וגם למדינה (אם תהיתם למה בישראל חלקו של החינוך בתקציב המדינה הוא מהגבוהים בעולם, אבל כל ילד מקבל הרבה פחות ממה שמקבל ילד אירופאי או אמריקאי, זה בגלל שיש פה הרבה יותר ילדים מאשר באירופה ואמריקה). אבל הבעיה הגדולה מתחילה כשהילדים גדלים. זוג הורים מהמעמד הבינוני יתקשו מאוד לממן שלוש דירות לילדיהם. מובן שאם דירת שלושה חדרים ממוצעת הייתה עולה רק 800 אלף שקלים (כפי שעלתה לפני חמש שנים) ולא מיליון שקלים (כמו שהיא עולה כיום) החיים היו קצת קלים קצת יותר, אך עדיין קשה למצוא הרבה משפחות שיכולות להרשות לעצמן להוציא שניים וחצי מיליון שקלים כדי לקנות דירות לא גדולות ולא מפוארות לשלושה ילדים שהגיעו לגיל שכבר לא מתאים לגור עם ההורים.

      אפשר כמובן להשתעשע בתרופות סבתא ("לשחרר אדמות מנהל לבנייה") או במסים דרקוניים על בעלי דירות שאין כמותם בשום מדינה בעולם, דוגמת המס שכחלון מציע עכשיו להטיל על מי שהוריו הלכו נגד צו האופנה ובמקום ללדת ילדים בשרשרת הביא לעולם רק ילד אחד והורישו לו במקרה שלוש דירות, אבל כדאי יותר להביט למציאות בעיניים ולהבין שאי אפשר ללדת בקצב של פקיסטאן וטג'יקיסטאן ולצפות לחיות ברמה של סקנדינביה. עליית מחירי הדירות בשנים האחרונות נובעת בראש ובראשונה מהצורך למצוא פתרונות דיור ליותר מדי ילדים.

      כמובן, לריבוי הילדים ישנם מחירים נוספים שאנחנו משלמים, ובהם כיעור סביבתי – החלפת השטחים הירוקים בגושי בטון - וצפיפות בלתי נסבלת. אם מוציאים מהחשבון שטחי מדבר שלא ניתן להתיישב בהם, ישראל היא כבר המדינה הצפופה ביותר בעולם המערבי, והיא בדרך הבטוחה לכבוש את הצמרת העולמית. הצפיפות הזו מרתיעה תיירים זרים שמעדיפים לבלות את חופשתם באיי יוון המרווחים ולא בריביירות הדחוסות של נתניה ואשדוד, והיא גם מבריחה החוצה ישראלים בעלי אמצעים, שבוחרים להוציא דרכון זר ואפילו להגר למדינות שבהן ניתן לפהק בווילה רחבת ידיים בלי לשמוע את הילדים של השכן צורחים ממרחק של מטרים ספורים.

      כמו כל דבר בחיים - גם ילדים זה עניין של טעם. יש מי שמעדיפים לשמור מהם מרחק, כמוני, בעוד אחרים מאמינים ש"ילדים זה שמחה". מבלי לנסות ולשכנע מה עדיף, אני מציע לכל אחד לעשות חשבון כלכלי ריאלי לפני שהוא מביא לעולם ילד – גם אם הוא הילד הראשון ובטח אם הוא הילד השלישי או הרביעי - ולשאול את עצמו אם יש לו מספיק כסף כדי לגדל אותו בכבוד ולספק לו דיור הולם.

      פרופסור אמיר חצרוני הוא חוקר תקשורת ישראלי