ממשלות ישראל מתגאות בתכניותיהן לשילוב כלכלי וצמצום פערים בין האזרחים הערבים לאזרחים היהודים. דוברים רבים טענו לא אחת כי החברה הערבית והפוטנציאל הגלום בה, היא מנוע הצמיחה של החברה הישראלית. כך, למשל, יובל שטייניץ, בכובעו הקודם כשר האוצר, אמר כי "שילוב ערבים בכלכלת ישראל היא משימה לאומית ודגל מרכזי. יש תודעה באוצר לקידום הכלכלה הישראלית על ידי שילוב ערבים וחרדים. עם כל השונות, יש דמיון ואני משוכנע שנעשה פריצת דרך". אבל בפועל, אחרי כל המילים הגבוהות, מדובר בייפוי של המציאות. העובדות מהשנים האחרונות מלמדות כי נמשכת האפליה הממוסדת נגד האזרחים הערבים.
מנתונים שמוסדות רשמיים בישראל מפרסמים עולה כי קיימות טעויות מביכות והטעיות בהקשר לחברה הערבית בישראל ומצבה החברתי והכלכלי. הטעויות מוכיחות כי הטיפול של המדינה באפליה הוא לא רציני. כך, בדוח העוני של הביטוח הלאומי לשנת 2015 מצוין כי תחולת העוני בקרב משפחות ערביות עלתה בשיעור של אחוז אחד, מ-51.7% ב-2013 ל-52.6% ב-2014. אך בפועל, נתוני דוח העוני משנת 2013 מראים כי תחולת העוני של משפחות ערביות עמדה על 47.4%. אם כך, בשנת 2014 תחולת העוני של המשפחות הערביות עלתה במעל ל-5%, ולא כפי שפורסם.
גם הלמ"ס, אחד הגופים החשובים לאיסוף נתונים וניתוח המציאות החברתית והכלכלית באמצעותם, נכשל במשימתו לאסוף מידע מהימן על החברה הערבית. מאז 2012 הפסיקו בלמ"ס לפקוד את האזרחים הערבים-בדואים בנגב, בטענה כי אין ברשותם מספיק פוקדים. כך, "בניכוי האזרחים הערבים", אולי מתקבלת תמונה ורודה יותר של מציאות כלכלית, אבל התמונה הזו אינה משקפת נכוחה את המציאות.
בתחום החינוך, נטען בדוח לשנת 2015 של ה-OECD, דוח המסתמך על נתונים שהועברו ממוסדות המדינה, כי 100% מהילדים בגילאי 3 שנים רשומים ללימודים. אולם ממחקר שטח שבוצע בעדאלה עולה כי 75% מהילדים הבדואים בנגב בגילאי 3-4 לא לומדים במסגרת הגנים הרשמיים. גם מנתוני משרד החינוך עולה כי בשנת 2013, 4,343, יותר מ- 30% מהילדים הבדואים בנגב בני 3-4, אינם הולכים לגן-ילדים.
דוגמא נוספת להצגת נתונים כושלת ומרושלת ניתן למצוא בתחום התעסוקה. בדוח ייצוג הולם לשנת 2014 - נציבות שירות המדינה אגף בכיר לתכנון ובקרה - נטען ביחס לאזרחים הערבים כי "בשנת 2014 נקלטו 961 מבני החברה זו בשירות המדינה. שיעורם בקרב עובדי המדינה עומד על 12.47%." בפועל 12.47% הוא שיעור הנקלטים באותה שנה, ולא שיעורם מכל העובדים, העומד באותה שנה על 9.27%, שיעור נמוך מהיעדים שהציבה לעצמה ממשלת ישראל זה מכבר.
בכל הטעויות הנ"ל הדיווחים מעוותים את תמונת המצב בפועל של החברה הערבית בישראל. הם יוצרים מצג שווא של תמונה חיובית יחסית, מה שמעלה חשד להטעיה מכוונת.
בחודש מאי השנה, פורסם הדוח השנתי של מבקר המדינה. בדוח נכתב כי: "...תמונת מצב עגומה ומדאיגה בכל הנוגע למצב התעסוקה בקרב האוכלוסייה הערבית... פעולות הממשלה בנושא זה לקו בחסר, ואף היו לא תקינות ובלתי אפקטיביות. הלכה למעשה האוכלוסייה הערבית סובלת, במבחן התוצאה, מאפליה מתמשכת... עולה חשש שבהיקף ההשקעה הנתון ובקצב ההתקדמות הנוכחי, אין ביכולתן של התכניות הקיימות כדי לצמצם את הפערים במידה ניכרת."
אז אם מבקר המדינה תוהה לגבי הסיבות למצב העגום, כדאי להתחיל מהגישה של המדינה ביחס לאזרחים הערבים. ללא תשתית עובדתית המציגה את המציאות נאמנה, וכל עוד המדינה ומוסדותיה מייפים את המציאות, כל הדיבורים על שילוב ושוויון בין יהודים לערבים ומיגור אפלייתם של הערבים, יישארו ריקים מתוכן.
הכותב הינו חוקר כלכלי בעדאלה, המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל