מי הזיז את המפלגה שלי? בימין השמרני מתמודדים עם מגמות חדשות

(דיווח לאולפן וואלה! NEWS מתרחב הקרע במפלגה הרפובליקנית)

מה משותף לאנשים הבאים: משה יעלון, בני בגין, גילה גמליאל, לימור לבנת, סאלי ברדשאו, מייקל בלומברג, סת' קלארמן, מג וויטמן, קרולין מקיין וריצ'ארד האנה? לכאורה, שום דבר לא מחבר ביניהם. ארבעת הראשונים הם פוליטיקאים ישראלים, אנשי מפלגת הליכוד, בהם שני שרים לשעבר, חבר כנסת ושרה בממשלה הנוכחית. השאר הם פוליטיקאים ואנשי עסקים בארצות הברית, שמזוהים כולם במידה כזו או אחרת עם המפלגה הרפובליקנית.

ברדשאו היא בכירה במפלגה הרפובליקנית בפלורידה, המקורבת מאוד למשפחת הנשיאים לשעבר בוש. בלומברג הוא ראש העיר לשעבר של ניו יורק, שנבחר מטעם הרפובליקנים ובהמשך עזב את המפלגה והפך לעצמאי. קלארמן הוא מיליארדר יהודי מבוסטון, תורם גדול לארגונים למען ישראל בארצות הברית, שהשקיע בשנת 2012 יותר ממיליון דולר בניסיון להביא לסיום שלטונו של הנשיא ברק אובמה.

וויטמן היא מנכ"לית HP ומיליארדרית גם כן, שהתמודדה בעבר מטעם הרפובליקנים על תפקיד מושל קליפורניה ותרמה לאורך השנים מיליוני דולרים למפלגה. קרולין מקיין היא נכדתו של הסנאטור הרפובליקני הוותיק ג'ון מקיין, והייתה פעילה בקמפיין הבחירות של הסנאטור הרפובליקני מפלורידה, מרקו רוביו. ריצא'רד האנה הוא חבר קונגרס רפובליקני ותיק ממדינת ניו-יורק.

בשבוע האחרון, כל האנשים המוזכרים ברשימה הפותחת את המאמר, מצאו את עצמם בעמדה מוזרה: חורגים מהקו של המפלגה שלהם עצמם, ומתעמתים עם הכוחות העולים בתוכה. במקרה של האמריקנים שהוזכרו ברשימה, כולם הם רפובליקנים (או רפובליקנים לשעבר) שהודיעו כי בבחירות הקרובות בארצות הברית, הם הולכים להצביע עבור הילרי קלינטון. לא בגלל שהם מעריכים אותה במיוחד או מסכימים עם עמדותיה.

רובם ככולם מתנגדים לחלק גדול מהצעותיה של קלינטון. אבל הם יצביעו לה בכל זאת, כי הם חושבים שדונלד טראמפ לא ראוי להיות נשיא ארצות הברית. בלומברג הטיל ספק בכך שטראמפ בכלל שפוי. סת' קלארמן אמר ש"אי אפשר לדמיין אדם כזה בתור נשיא".

וויטמן תיארה אותו כגזען, שונא נשים ודמגוג מסוכן. מקיין כתבה מאמר על יחסו המזלזל כלפי מי ששירתו בצבא האמריקני, כולל סבא שלה, שישב חמש שנים בשבי בוייטנאם ועבר עינויים קשים, רק כדי לשמוע מטראמפ – שהשתמט משירות צבאי בדרכים חלקלקות – שהוא "לא גיבור".

אלה רק חלק מהשמות ברשימה הולכת ומתארכת של רפובליקנים שיצביעו, חלקם לראשונה בחייהם, עבור המפלגה הדמוקרטית. מתווספים אליהם גם בכירים לשעבר בממשלים הרפובליקניים של רייגן, ג'ורג' בוש האב וג'ורג' בוש הבן, שהודיעו כבר לפני כמה שבועות שהפעם, הם "שמים את המדינה לפני המפלגה". זו לא תהיה הפתעה גדולה אם גם הנשיא לשעבר ג'ורג' בוש האב בעצמו, ורעייתו ברברה, יצטרפו לרשימה בשלב מסוים. גם ג'ון מקיין במועמדים "להחליף צד", אחרי שכבר תקף במילים נחרצות את טראמפ בכמה הזדמנויות על אמירותיו הגזעניות נגד היספאנים.

ומה באשר לפוליטיקאים בישראל? משה יעלון, שפרש ממשרד הביטחון לפני יותר מחודשיים, ולימור לבנת שפרשה לפני הבחירות האחרונות, הביעו שניהם מחאה בשבוע האחרון על הכיוון הנוכחי שבו צועדת מפלגתם, בדגש על ההתנהלות בנושא חופש העיתונות בישראל. לבנת כתבה בטוויטר כי "הולכים ומתמעטים השרים הממלכתיים על פי משנתם של ז'בוטינסקי ובגין בליכוד, התנועה שלי. שלי?". יעלון נתן גיבוי לשרה גילה גמיליאל, לאחר שזו תקפה בפומבי את השרה מירי רגב, וכינתה את דבריה לגבי הצורך לשלוט בתקשורת "על גבול הפאשיזם".

בני בגין, מצדו, מצא את עצמו בעימות מילולי עם המצטרף האחרון לשורות הליכוד, יואב אליאסי ("הצל"), שזכה לקבלת פנים אוהדת מצד חבר הכנסת אורן חזן. בשעה שכל מתקפה ולו הקטנה ביותר על ראש הממשלה בנימין נתניהו, זוכה מיד לתגובה נזעמת מצד "גורמים בליכוד", הרי שהתגובה לדברי הבלע נגד בגין מטעם "הצל", הייתה רפה וחלושה. מי שדווקא כן מיהר לתת גיבוי לבגין, היה חברו לשעבר בסיעה ובממשלה, יעלון.

להשוואות בין הפוליטיקה הישראלית וזו האמריקנית יש תמיד הרבה סייגים. אי אפשר באמת לערוך השוואה מדוקדקת בין מדינה שבה נערכות בחירות לנשיאות, והמערכת מבוססת על שתי מפלגות גדולות, לבין דמוקרטיה פרלמנטרית עם רסיסי מפלגות שבה מתקיימות בחירות כל שנתיים.

אלא שהמגמה שמתרחשת כעת בתוך הימין הישראלי, של מאבק בין פוליטיקאים מתונים וממלכתיים כגון יעלון ובגין, לבין טוקבקיסטים פרלמנטריים כמו מירי רגב, דוד ביטן ואורן חזן, מזכירה מאוד את המאבק בתוך המפלגה הרפובליקנית, בין מי שמייצגים את הערכים הוותיקים של המפלגה – "המפלגה של לינקולן ורייגן" – לבין הערכים החדשים של טראמפ, שתקף בשבוע שעבר משפחה ששכלה את בנה, קצין בצבא, בפיגוע התאבדות בעיראק. זה לא מקרי שאורן חזן צייץ השבוע בטוויטר דברי הערצה לטראמפ, ואילו מירי רגב השוותה את עצמה למועמד הרפובליקני לנשיאות, כנראה כמחמאה.

התקשורת האמריקנית מעלה לכותרות כל עריקה שמתרחשת בשורות המפלגה הרפובליקנית כמחאה על התנהלותו של טראמפ, בדיוק כפי שהתקשורת בישראל "חגגה" השבוע על דבריה החריפים של השרה גמליאל נגד השרה רגב. אלא שכלל לא בטוח שעל המצביעים שנותנים את הכוח לגוש הימין, הדברים הללו משפיעים. בהקשר האמריקני, ההיחלשות של טראמפ בסקרים האחרונים (קלינטון מובילה עליו בכל סקר שיצא בשבוע האחרון), נובעת בעיקר מאובדן תמיכה בקרב מצביעים "עצמאיים" ועלייה בתמיכה של הדמוקרטים בקלינטון. בסיס התמיכה הרפובליקני של טראמפ, שמורכב בעיקר מלבנים ממעמד הפועלים, נשאר יציב. טראמפ אמר לפני כמה חודשים, תוך כדי הפריימריז במפלגתו, "אני יכול להתחיל לירות באנשים באמצע הרחוב וזה לא יעלה לי אפילו בקול אחד". יכול מאוד להיות שהוא צודק.

בהקשר הישראלי, הסוגיה מורכבת עוד יותר. בניגוד לאנשי ימין מתונים בארצות הברית, שמסוגלים להגיד – גם אם בקושי ובצער – שיצביעו לקלינטון, הרי שלמקבילים שלהם בישראל, אין כרגע אלטרנטיבה סבירה מהסוג הזה. כל מי שצפה השבוע בקטטה ההמונית המכונה "ועידת מפלגת העבודה", מבין למה.

בחודשים שקדמו להכתרתם הרשמית של טראמפ וקלינטון כמועמדי המפלגות שלהם, ניסו הכוחות המתנגדים לטראמפ בתוך המפלגה הרפובליקנית – שכוללים הרבה מאוד פעילים יהודים של המפלגה, כאלה שידועים כתומכים נלהבים של ישראל – להציג מועמד עצמאי לנשיאות. מישהו שייצג את הערכים של המפלגה הרפובליקנית, שלטענתם לא מיוצגים כיום לא על ידי טראמפ וגם לא על ידי קלינטון.

בארצות הברית, הניסיון הזה נכשל, וזו הסיבה שכעת, כל כך הרבה רפובליקנים "עוברים צד" ונאלצים להשלים עם קלינטון כמועמדת שלהם. בישראל, לעומת זאת, המערכת הפרלמנטרית עדיין מאפשרת מהלך אחר, כזה שיציג אלטרנטיבה ימנית "שפויה" לליכוד של מירי רגב ודוד ביטן. השאלה הגדולה יותר היא האם להתארגנות פוליטית מהסוג הזה יהיו תומכים לא רק בשורות הכנסת ובכירי הליכוד לשעבר, אלא גם בקרב הציבור.