לפני מספר שנים, בהיותה מזכירת המדינה של ארה"ב, הופיעה הילרי קלינטון בקונגרס לשימוע, על מנת להגן על התקציב המתוכנן של מחלקת המדינה. כן, יש להם נוהג "מוזר" לאמריקאים, לאפשר לנבחרי העם לתחקר את שרי הממשל על תקציב משרדם, לפני שיחליטו האם לאשרו כמות שהוא או אולי לשנותו.
לאחר נאום קצר, אשר פרס את עיקרי משנתה המדינית התפנתה הגב' קלינטון לשלב השאלות. תדהמתה היתה כה רבה לשמע השאלה הראשונה, אשר הופנתה אליה, עד שפיה נפער כפיו של דג שזה עתה נתפס ברשת. היו אלה ימי החורף, מספר שבועות לפני חג הפסח, וחבר הקונגרס הקשה ושאל: "מדוע מדינת ישראל אוסרת את היבוא של דגי הקרפיון המשובחים ממדינת אילינוי ובכך פוגעת בחקלאיה של אמריקה?".
מזכירת המדינה אינה עוסקת בחקלאות ואין לה כל אחריות לסחר בינלאומי, אבל היא נולדה וגדלה באילינוי, כך גם חבר הקונגרס מאותה מדינה אשר, למרות המעמד המכובד, חש צורך עז לייצג את בוחריו. השאלה אשר נזרקה לאוויר היתה מנותקת מההקשר של תקציב מחלקת המדינה, אבל המסר היה חד, צלול וברור והגיע במהירות הבזק לתשומת ליבם של הגורמים הרלוונטים בממשל האמריקאי ובממשלת ישראל.
השבוע, מספר שנים לאחר אותו שימוע בקונגרס, נתבשרנו כי משרד החקלאות ומשרד האוצר, החליטו להוריד את המכס בצורה משמעותית ולעודד יבוא של דגים לישראל. צעד אשר השלכותיו יפגעו בוודאות במגדלי המדגה המקומיים. כשם שאילינוי היא מרכז גידולי דגים משמעותי בארה"ב, כך גם עמק המעיינות מספק חלק נכבד מגידולי המדגה של ישראל. בדומה למזכירת המדינה לשעבר, אשר מוצאה מאילינוי, כך גם אצלנו שר החקלאות, אורי אריאל, נולד וגדל בטירת צבי שבעמק המעיינות.
אז מדוע נבחרי הציבור בישראל אינם נוהגים כנבחרי הציבור האמריקאים, המגינים קודם על בוחריהם בבחינת עניי עירך קודמים?
אפשר להבין את הרצון של משרד החקלאות ומשרד האוצר להוריד את מחירי הדגים בשוק, אבל אי אפשר שלא לתהות האם בהחלטתם לקחו בחשבון את שלוש הנקודות האסטרטגיות הבאות:
הראשונה היא חשיבות החקלאות לשמירת הקרקע. מיד לאחר ליל הקמתם כיישובי חומה ומגדל, בסוף שנות ה-30 של המאה הקודמת, החלו קיבוצי העמק לפתח את החקלאות על מנת להתפרנס ובכדי להבטיח את אחיזתם בקרקע. ייבוש בריכות הדגים, כתוצאה מהחלטות כלכליות לא נכונות, עלול להחזיר את הגלגל 80 שנה אחורה ולייצר קרקעות בור לא מעובדות הפנויות להשתלטות הדרגתית של גורמים לא ציוניים, כפי שקרה באזורים נטושים אחרים בארץ.
השנייה היא אספקת מזון עצמאית לחוסן הלאומי. כלל ידוע הוא ביחסים בינלאומיים, כי מדינה אשר אינה מוסגלת לספק את המזון לתושביה בעצמה, סובלת מנחיתות אסטרטגית ומחולשה כלפי אויביה.
הנקודה השלישית היא מקורות הייצור וכלכלתה של הפריפריה. בעשורים האחרונים הצמיחה הכלכלית של ישראל מקורה בענפי השירותים וההיי-טק, אשר בוחרים להתבסס במדינת תל אביב. התוצאה היא הידלדלות מקורות הצמיחה בפריפריה והגירה מתמדת ממנה למרכז הארץ. אם חוששים אנו לגורל יישובי הספר של ישראל, אשר מאז דגניה, תל-חי וחומה ומגדל שומרים על גבולותיה, אסור לנו לפגוע בגורמי הייצור שלהם ופרנסתם.
אולי בכל זאת כדאי ללמוד משהו מהפוליטיקה ומהמדיניות האמריקאית? אחרי הכל עם הצלחתם קשה להתווכח.
אסף ויטמן שירת בעבר כציר הכלכלי בוושינגטון