נושאים חמים

מאצ'טות, כופר ושוטרים מושחתים: התיירים שרודפים אחרי אסונות מסביב לגלובוס

הם היו בכל מדינות הגלובוס, וקפצו מסכנה לסכנה בחיפוש אחר ריגושים באזורי אסון ומלחמה. אחרי שראו ראשים כרותים ונשים שחוטפות תמורת כופר – תיירות קצה הופכת לפופולארית בשנים האחרונות, והמטיילים לא נותנים למחסומים לעצור אותם: "תמיד שואלים אותי איך הצלחתי לשרוד

חדשות מתפרצות לפני כולם הורידו עכשיו הורידו עכשיו להורדת האפליקציה מ-Google Play להורדת אפליקציה מ-AppStore

(בווידאו: מרק זולו וחבריו האירים בחיפוש אחר סכנות ברחבי העולם)

כשמרק זולו הגיע עם מצלמה למסעדה במוגדישו, בירת סומליה, היא כבר הופצצה על ידי ארגון הטרור אל-שבאב, וגופתו של השומר שכבה חסרת ראש. הוא תיעד עם המצלמה את הפרטים הגרפיים, ועוברי האורח צחקו על זולו וחבריו, שהסתובבו ברחובות מוגדישו לבושים בבגדים של פיראטים מקסיקנים. המקומיים כבר התרגלו לפיגועים, ולא התרגשו יותר מידי מהסיטואציה. "היינו חמישה פיראטים מקסיקנים", נזכר מרק זולו, תושב אירלנד, "והסתובבנו בעולם עם בגדים של פיראטים מקסיקנים, חתיכות צ'ילי וחרבות. במערב אפריקה היה לנו גם תרנגול מחמד." הם גם קברו אוצר בליבריה, הקימו אתר בשם "פיראטים מקסיקנים" וקראו לגולשים למצוא אוצר בשווי 100 יורו בליבריה, "כי לפחדנים לא מגיע למצוא אותו", נכתב באתר.

לדברי זולו, הצילומים הגרפיים מסומליה זכו לביקורת רבה. ובכלל, הוא עצמו נקטל בתקשורת ובמדיה החברתית. "אני לא פוליטיקלי קורקט. בתחילת שנות ה-20 שלי הייתי רדוד, כתבתי הרבה טקסטים מטופשים, חלקם היו מאד סקסיסטים". הפוסטים השערורייתיים שלו, כמו 'למה קל יותר להתחיל עם פליטות?' והסרטונים שהעלה ליוטיוב בו הוא מלמד "כיצד להתחיל עם נשים ממדינות שונות", קיבלו צפיות רבות וגרמו לצופים זעם רב מחד, והערצה על האומץ שלו מאידך.

אך הוא לא דמיין שמעשיו יתפרסמו בצהובון "Sunday World" והוא יקושר עם ארגון שנתפס בעיני רבים כתומך אונס בשם Return of Kings. יחד עם זאת, ספרו "Naughty Nomad", המתעד את מסעותיו בעולם וניסיונותיו המוזרים עם נשים, פורסם ב-2012 והפך לרב מכר.

תופעת התרמילאות המודרנית החלה עוד בשנות ה-60, וגברה משמעותית במהלך שנות ה-2000. כיום, תרמילאים שסוחבים איתם לפטופים, ואף עובדים דרכם כדי לממן את הטיול, הפכו לתופעה נפוצה המכונה "פלאשפקינג" (FlashPacking). מה שהיה בעבר תופעה אזוטרית ושנויה במחלוקת, נחשב כיום למסע התבגרות שגרתי של צעירים רבים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, כמו גם התמסדות התופעה בדמות הוסטלים המיועדים לתרמילאים שגם מעסיקים אותם, יצרו אוכלוסיות שהטיול הוא אורח חייהם וסוגים חדשים של תרמילאות.

אחד מהם הוא "תיירות אסונות", תרמילאים המגיעים לאזורי אסונות מתוך סקרנות או כדי לסייע למקומיים. סוג נוסף הוא "תיירות אקסטרים", נסיעה למקומות מסוכנים או השתתפות בפעילויות מסוכנות, ואפילו "תיירות מלחמות", עם תרמילאים המכוונים לאזורי מלחמה. נהוג לכנות את וולן ואן דה ולד כתייר המלחמה הראשון, שיצא לשייט ב-1653 כדי לצפות במלחמה ימית בין אנגליה להולנד, ואפילו צייר את ההתרחשות בזמן שצפה בלחימה.

לתרמילאים כאלה יש כבר מענה רשמי, כמו חברת תיירות בשם Untamed Borders, המארגנת טיולי סקי באפגניסטן. גם למעטים שטיילו כמעט בכל מדינה בעולם יש כבר מעמד מוכר: מועדון ה- Travelers Century Club, שהוקם בשנות ה-50 עבור אלו שטיילו ב-100 מדינות לפחות. חברים בו כ-2,000 איש מרחבי העולם, ותנאי הקבלה נוקשים במיוחד. לבסוף, התואר Traveler Writer, שצמח בעשור האחרון, קיבל מעמד מיוחד, לצד עיתונאים שבעבר היו כמעט היחידים שנסעו לאזורי מלחמה.

מרק זולו מחופש לפיראט מקסיקני בסומליה (באדיבות המצולמים)
"הסתובבנו בעולם עם בגדים של פיראטים מקסיקנים, חתיכות צ'ילי וחרבות". מרק זולו (מימין) וחברו בתלבושות מקסיקניות (באדיבות המצולמים)

זולו שומע פעמים רבות את השאלה 'כיצד הצליח לשרוד את הסכנות הרבות במדינות בהן ביקר?', תשובתו מפתיעה. "רוב המצבים המסוכנים היו קשורים לנשים, ולאו דווקא מלחמות". הוא נזכר בסטוץ בג'יבוטי, שנגמר בבחורה שנעלה אותו בביתה למשך שמונה שעות, והביאה את חברותיה המצוידות בסכינים ואלות כדי לסחוט ממנו כסף. "באותו בית ישבה גם אישה זקנה, שבסוף פתחה את הדלת ושחררה אותי בזמן שהן היו עסוקות בלהתווכח. ברחתי משם והסגרתי אותן למשטרה. במשטרה החרימו מהן מפתחות וחמישה יורו שהן גנבו ממני, אבל ניסו למכור לי אותם בסכום גבוה יותר. יצאתי משם והשארתי את החפצים שלי במשטרה".

זולו נתקל במצב דומה גם בגבול סודן-אתיופיה, כשפקידי הגבול הסודנים ביקשו ממנו לשלם קנס על הליך רשמי שהזניח, כדי שיוכל לצאת מהמדינה. "אבל נגמר לנו הכסף", אומר זולו, "והכספומט הקרוב היה במרחק של יום נסיעה. אז קפצנו מעל לנחל שמפריד בין שתי המדינות, והגענו לאתיופיה".

בסומליה, קבוצת החברים במלבושי פיראטים התפצלה לשניים. חלק אחד נעזר בליווי של קבוצת שומרים חמושים תמורת 1,000 דולר ליום ולינה במלון מבוצר, בזמן שזולו וחברו הלכו לישון בבית הארחה מקומי שגובה 15 דולר ללילה, בליווי שומר אחד בלבד. בסטנדרטים של סומליה, מדובר בהימור התאבדותי. "זה שווה מיליון דולר", אמר אחד מהשומרים והצביע על רגלו של זולו, "וזה שווה עוד מיליון דולר", אמר והצביע על רגלו השנייה. "בסך הכול אתה שווה שני מיליון דולר. בהצלחה בלשרוד את הלילה".

"אחרי זה לא ישנתי כל הלילה הראשון", הוא נזכר. "אבל חבר שלי הצליח להירדם, אז באמצע הלילה קפצתי עליו. הוא חשב שחוטפים אותו והתחיל להיאבק ולצרוח". הטיול הסתיים באירוע חגיגי, בו קיבל זולו מראש העיר את תעודת "התייר הרשמי הראשון בסומליה". זאת למרות שהמטייל הרשמי הראשון היה מייק ספנסר בואן, שביקורו גם סוקר בחדשות.

אוון ספנסר באפריקה (באדיבות המצולמים)
"לא הייתה לי מטרה להיכנס לאזורי מלחמה, רציתי לחקור את כדור הארץ והמלחמות לא עצרו אותי". אוון ספנסר בואן בסומליה (באדיבות המצולמים)

ספנסר בואן ביקר בכל מדינות העולם. בשנת 2010, הוא עצר גם בסומליה. המדינה הייתה בשפל, ועיר הבירה נשלטה על ידי השבאב. "לא הייתה לי מטרה להיכנס לאזורי מלחמה", אומר ספנסר בואן, "פשוט רציתי לחקור את כל כדור הארץ, והמלחמות לא עצרו אותי. אז נכנסתי לשם, וטיילתי בטרמפים. אני גם לא 'סופר מדינות' שרוצה לדרוך בכל מדינה. יצא שאחרי 25 שנות תרמילאות, טיילתי בכל המדינות".

המקריות הזו הובילה את בואן למעמד הרשמי של "האדם הכי טיילן בעולם". התואר לווה בסיקורים תקשורתיים, וחברת הוצאה לאור שחתמה על זכויות לפרסם את זיכרונותיו. מצלמה הוא לא לקח לטיולים האלה, וגם לא אהב להצטלם. "כל התמונות שיש לי הם ממטיילים אחרים שצילמו אותי. חלקם הרוויחו מזה אחר כך, וחלקם לא".

בעוד שגבולות רבים נפתחו באסיה, אירופה, דרום-אמריקה ובחלק ממדינות אפריקה, גבולות אחרים במדינות כמו פקיסטן, סודן, אריתריאה ותימן נסגרו, וההיענות לוויזות הפכה לכמעט אפסית. אלו מדינות שהכניסה אליהן קשה מאוד ומצריכה סידורים בירוקרטיים רבים, כסף, סבלנות וקשרים.

אריק אבטן, יהודי קנדי שהקדיש את כל חייו לטיולים מסביב לעולם, לא אפשר לדרישות הדרקוניות להרתיע אותו. אבטן דרך בכל מדינה בעולם, חוץ מאחת. בזמן הריאיון הוא בדיוק ארז את מזוודותיו כדי להגיע למדינה האחרונה בה טרם ביקר – נאורו, מדינת אי באוקיינוס השקט. בניגוד לעמיתיו, שהפכו את מסעותיהם לקריירה, כתבו ספרים, פתחו בלוגים בנושא או התראיינו לעיתונות, אריק מעולם לא התראיין. הוא גם מעולם לא ניסה לאסוף עוקבים במדיה החברתית. "גם החברים מהבית לא ממש מתעניינים בטיולים שלי ולא עוקבים אחריהם. הם יודעים שאני מסתובב בכל מיני מקומות, וזה נגמר בזה".

לערב הסעודית הוא נכנס כתייר, למרות שחוקי המדינה מעניקים ויזות רק עבור עסקים, עבודה או עלייה לרגל, שלושתן מלוות בחוקים נוקשים ביותר. "פגשתי בסודן אדם שעובד בערב הסעודית, והתפתחה בינינו שיחה", נזכר אבטן. "אמרתי לו שאני מעוניין להגיע ליריד העסקים שאמור להתקיים שם באותה שנה, הוא אמר שאין בעיה, הוא ישלח לי מכתב הזמנה בשביל ריאיון עבודה והשתתפות ביריד העסקים בערב הסעודית. 'אתה אפילו לא חייב לפגוש אותי או ללכת ליריד. אני יודע שאתה פשוט רוצה להיכנס לערב הסעודית, וזה בסדר'". אריק קיבל את מכתב ההזמנה, אך לא פגש את ידידו הסודני, שהיה מחוץ למדינה באותו זמן.

גם ללוב הוא נכנס בדרכים דומות. "היה לי חבר, שמטרתו הייתה להגיע לכל מדינה בעולם, וזה מה שהוא עשה", מספר אריק. "בסוף נשארו לו ארבע מדינות, שהוא 'לא מצליח לפצח' בגלל הקושי להשיג ויזה. המדינות האחרונות היו אריתריאה, גינאה המשוונית, ערב הסעודית ולוב. מה שהוא לא ידע זה שיש דרכים להיכנס לשם אם עושים מספיק מחקר, וזה מה שאני עושה בדרך כלל. עם המחקר הזה בסוף עזרתי לו להיכנס למקומות האלה. אני קורא המון לפני שאני נכנס למדינה. על ההיסטוריה שלה, התרבות, והדרכים להגיע אליה. אני מבלה זמן רב בשיחות עם אנשים, עם כל מי שאפשר. מילדי הרחוב ועד הפקידים שחותמים לי על הדרכון. בכלל, אני מטייל כי אני אוהב ללמוד על תרבויות ואנשים. אני רוצה להגיע למצב בו אני פוגש אדם ממדינה מסוימת ואומר לעצמי: 'אני יודע מה מדינת המוצא שלך'".

החשש לחייו היה זה שהניע את זולו, באופן אירוני להקדיש את חייו לנדודים עם דגש על מדינות קצה. "לפני כעשור היה לי חבר שהחלים מסרטן, וכדי לחגוג את החלמתו יצאנו לטיול מקהיר לקייפטאון. באוגנדה הכרתי אישה מקומית, ובאחד הלילות חיפשנו היכן אפשר לקנות אמצעי מניעה אבל כל החנויות כבר היו סגורות. רק אחרי ששכבנו היא סיפרה לי שיש לה איידס. הייתי צריך לחכות שלושה חודשים כדי לקבל את תוצאות הבדיקות, וכל אותם חודשים הייתי בטוח שיש לי איידס".

"הרהרתי המון במחשבה 'מה הייתי עושה אם הייתי יודע שיש לי רק עשר שנים לחיות, שבהן לא אוכל להתחתן או להקים משפחה?'. התשובה הייתה: לטייל בכל מדינה בעולם. למזלי, תוצאות הבדיקה הראו שלא נדבקתי באיידס. אך כשהחשש מהידבקות עבר, המחשבות נשארו, ואמרתי לעצמי: 'אם לטייל בהרבה מדינות עושה לי את זה, למה לא לעשות את זה גם כשאני בריא?' וזה מה שעשיתי".

את יום הולדתו ה-30 הוא יחגוג באיסלנד. עם החלפת הקידומת, הוא מתכנן להוריד הילוך. "אני לא הולך למות מאיידס", הוא אומר, "אז למה למהר? חוץ מזה, כבר התמסדתי. יש לי דירה, חברה כבר שנתיים וגם קריירה מהטיולים שלי".

כשבואן מנסה להסביר מה גרם לו לצאת למסע, הוא מספר על הקשר למורשת המשפחתית. "השם האמצעי שלי הוא ספנסר, וזו הייתה המסורת במשפחה שלנו במשך דורות. כולם נקראו על שם הרברט ספנסר, הסוציולוג שעסק במחקר האבולוציה החברתית-תרבותית, ודיבר על הישרדות החזקים. בגיל 18 עוזבים אצלנו את הבית, ויוצאים לחיים עצמאיים. זה גם מה שאני עשיתי. בזמן שגרתי מחוץ לבית, הייתי מבלה תקופות ארוכות לבד בטבע הקנדי, לפעמים שישה חודשים ברציפות בלי לפגוש אף אדם. בטבע לומדים לשרוד, להיזהר מדובים, לזהות מי טוב בשבילך ומי עלול להרוג אותך. ככה למדתי להסתדר באזורים בעייתיים. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה להוריד הילוך ולעשות משהו פחות מסוכן מהטבע, כמו לטייל בעולם. הטבע הרבה יותר מסוכן מאזורי מלחמה".

כדי לממן את טיוליו, בואן חזר לפני כמה שנים למקום מגוריו בקנדה, הקים חברה, וכאשר זו ייצרה מספיק רווחים כדי לממן את המשך טיוליו בעולם, הוא סגר את החברה והמשך לטייל. גם אבטן וזולו נאלצו למצוא עבודות שונות שיממנו את מסעותיהם. "למשפחה שלי היה פאב", אומר זולו, "וגרנו מעליו. כשאתה רגיל לראות אנשים שיכורים שנכנסים לכל מיני מצבים לא נעימים, אתה מסגל לעצמך כישורי חיים. אני יכול להוציא את עצמי מכל מיני מצבים בדיבורים, ואני מרגיש נוח בכל מקום. אם היה אפשר לשתות אלכוהול בסומליה, הייתי פותח שם פאב אירי". את הפאב הוא עוד לא פתח, אבל הוא כן הקים אתר שמוקדש לתיירות בסומליה, וניסה לעודד תיירים להגיע. "פרסמתי מספר טלפון של איש קשר שעזר לי בענייני אבטחה וליווי, ובאמת פנו אליו כמה תיירים. אבל השבאב הרג את אחד משותפיו, והוא עצמו ברח מהמדינה".

מרק זולו במסעותיו בעולם (באדיבות המצולמים)
פרסם פוסטים בנושא 'למה קל יותר להתחיל עם פליטות?'. מרק זולו (באדיבות המצולמים)

למרות שתיירות האקסטרים מתפתחת בשנים האחרונות, היא עדיין נחלתו של מיעוט. בעיקר בגלל שלא כל התיירים יוצאים ממנה בחיים. כשבואן היה בעיראק בשנת 2003, הוא התנייד בטרמפים. תייר יפני בשם שוסיי קודה שעשה את אותו הדבר בזמנו, "איבד את ראשו", לדברי בואן. לצד סיפורים על גולשי ספות שפקדו את אפגניסטן והתראיינו לתקשורת בשל כך, קיים גם סיפורו של קולין רות'פורד, תייר קנדי שביקר באפגניסטן בשנת 2011, ישב חמש שנים בשבי הטליבאן. גם סיפורו של אוטו וורמבייר, שבמרץ השנה נידון ל-15 שנות עבדות במחנות הכפייה של צפון קוריאה, בגלל שניסה לגנוב שלט תעמולה מהמלון בו התאכסן בפיונגיאנג הבירה.

אדם שמטייל באזורי קיצון יודע שזו יכולה להיות החוויה המעצימה של חייו, אך גם האסון של חייו או סופם. ישנן תיאוריות רבות המסבירות מדוע לוקחי-סיכונים מתנהגים באופן הזה. חלקן מתייחסות אל התופעה בצורה שלילית, ומתייחסות אל לוקחי-סיכונים כאל אנשים בעלי "שיפוט מוטעה עקב התפתחות קוגנטיבית לקויה", ו"בעיות בוויסות רגשי". בעוד תיאוריות אחרות שואלות האם האדם מונע מהרצון להגשים את שאיפותיו או נמנע מלהגיע למצבי משבר אישיים. ככל הנראה קיים גורם של התמכרות בקרב לוקחי-סיכונים, בעקבות שחרור אדרנלין ודופמין בגוף, הגורמים לתחושת הנאה ממכרת שקשה מאוד להשיג מפעולות שגרתיות ויומיומיות.

סיבה נוספת לכך שתרמילאות קצה נפוצה פחות, היא הצורך במשאבים רבים שמתנגשים לרוב עם משרות קונבנציונאליות וחיי משפחה. כאשר לאבטן ובת-זוגו לשעבר נולדו ילדים הוא המשיך לטייל, אך הרבה פחות. "הסברתי לבת זוגי שהטיולים חשובים לי, והיא קיבלה את זה", הוא מספר. "אבל אין ספק שבתקופה שגרנו ביחד טיילתי פחות. אחרי שנפרדנו, הגברתי את כמות הטיולים. היום אני מדבר עם הילדים שלי בטלפון בכל יום ומבקר אותם פעם בחודש, בין טיול אחד לשני".

באופן מפתיע, יהדותו של אבטן לא הייתה עניין למחלוקת במקומות המסוכנים בהם הוא ביקר. "לא בכל מקום ולא לכולם סיפרתי שאני יהודי. אבל בערב הסעודית סיפרתי לאנשים ולא הייתה להם בעיה עם זה. באחת הפעמים ישבתי עם להקת מטאל מקומית, ואחד החברים שעוסק גם בעיצוב פנים אמר לי שהוא חולם לבקר בתל-אביב כי שם יש סצנת עיצוב טובה. הדבר הראשון שעשינו במפגש הזה היה לגלגל ג'וינטים. הם שאלו אותי: 'האם החברים שלך יאמינו לך כשתספר להם שהתמסטלת (got stoned) בערב הסעודית'? ואני אמרתי שכן, אבל הם יפרשו את זה אחרת, במובן של סקילה".

כשאבטן חזר מחופשה בישראל כדי לבקר את ילדיו בקנדה, הוא נשאל בביקורת הדרכונים מדוע נסע לישראל? "כי אני יהודי ויש לי משפחה בישראל", השיב. כשהפקיד דפדף בדרכון וראה את החותמות מלוב, סודן, ערב הסעודית וארצות נוספות, שאל אותו: "אתה בטוח שאתה יהודי"?

אריק אבטן באפגניסטן (באדיבות המצולמים)
"החברים לא מתעניינים בטיולים שלי, הם יודעים שאני מסתובב בכל מיני מקומות וזהו". אריק אבטן באפגניסטן (באדיבות המצולמים)
מרק זולו במסעותיו בעולם (באדיבות המצולמים)
מרק זולו במסעותיו בעולם (באדיבות המצולמים)
מרק זולו במסעותיו בעולם (באדיבות המצולמים)
מרק זולו במסעותיו בעולם (באדיבות המצולמים)