שחרור קצב יכניס מיליוני נשים לכלא

משה קצב הוא מקרה קיצון של אנס. אמנם כל אונס הוא תוצאה של מאזן כוח מוטה לרעת הנאנסת, אך כאן מדובר באונס בעל כוח רב במיוחד – שר ונשיא. כל מעשה אונס הוא תוצאה של תפיסה ולפיה לגבר "מגיעים" שירותי מין שאותם חייבת האישה לספק, אך תיאור היחס שלו לנפגעות – בעת האירועים ובמהלך המשפט – ממחיש שתחושת הזכאות שלו הייתה גדולה במיוחד. יש גברים שלוקחים אחריות, מבקשים סליחה ומפצים. קצב רק ממשיך להתקרבן ולהציג בצורה שקרית את הנשים שבהן פגע – הן החזיקו בכוח, לתפיסתו. בשם הצדק, הנשים הנפגעות, מאזן הכוח המוטה דרמטית ותחושת הזכאות הכוזבת – משה קצב צריך להישאר בכלא.

קצב, שהורשע בסוף 2010 באונס, מעשים מגונים, הטרדות מיניות ושיבוש הליכי משפט, נידון לשבע שנות מאסר, אך לא לקח מעולם אחריות על מעשיו ולא התחרט על הגיהנום שסיפק לנשים שבהן פגע, פעם אחר פעם. למעשה, בשנים שבהן שהה בכלא, הוא המשיך לנסות לשחרר עצמו ממאסר - בערעורים, דרישות למשפט חוזר ובקשות חנינה. הוא תופס את עצמו כאיש שנעשה לו עוול ולא כזה שגרם לאותו עוול ממש, והמערכת מיישרת קו בהתאם: הרשות לשיקום האסיר המליצה על שילובו בתוכנית שיקום שכוללת לימודים תורניים וטיפול קבוצתי, וועדת השחרורים תודיע מחר על החלטתה באשר לשחרורו המוקדם.

המקרה של קצב נושא השלכות חברתיות גדולות ורחבות, בשל רום מעמדו, היקף מעשיו והיותו מוקד תיק תקיפה מינית שהטיפול בו הושלם – תלונה, חקירה, הרשעה ומאסר – גם אם הדרך להשלמתו הייתה ארוכה ורצופת מכשולים. אם יישאר בכלא, תתבסס עוד קצת התפיסה ולפיה זכותן של נשים לקבל "הגנת אונס" מהמדינה. אם ישתחרר, יועבר מסר ברור אחר - אונס זה לא "סבבה", אך גם לא כזה נורא.

כניסת קצב לכלא הייתה כוח מניע למהפכה החברתית שמתרחשת בשנים האחרונות, ובמהלכה יותר נשים חושפות את סיפורי הפגיעה בהן - ומחוללות שינוי, גם אם הוא כרוך בהדחה או עזיבת תפקיד של נבחרי ציבור ודמויות ידועות אחרות. מצד שני, הפרשה חשפה את ממדי תרבות האונס בישראל, והחברה סיפקה בעקיפין שיעור חשוב לגברים: איך לאנוס.

כשלימודי מגדר בבתי ספר מסתכמים בסרטוני פורנו בוואטס-אפ וכשעדיין מגניב להזמין חשפנית למסיבת רווקים, כשמלגלגים על פמיניסטיות שהן חותמות על חוזה לפני כניסתן למיטה וכשמעלילים על המתלוננת נגד אופק בוכריס שהיו לה פנטזיות על המפקד שלה - המסר לגברים הוא שנשים הן חפצים מיניים לשימושם. באופן אירוני, השחרור של קצב, שמאסרו התחיל את המהפכה הזו, יהיה שלב נוסף ברצף הזה.

אם ועדת השחרורים תחליט על שחרור, אדם אחד יצא לחופשי, אך מיליוני נשים אחרות יאולצו לסגת לאחור, עמוק יותר לתוך הכלא שבו הן שוהות ממילא, מתוקף היותן נשים. בית הסוהר הזה אמנם שקוף, אך הוא אפקטיבי יותר מכלא מעשיהו שבו שוהה קצב. הוא מגביל את התנועה שלנו ואת המקומות שאליהם "מותר לנו ללכת", משאיר אותנו דרוכות בזמן אינטראקציה עם גברים, ומלמד אותנו איך להזיז ידיים שנוגעות בנו בלי שביקשנו. אם נאנסנו, הכלא החברתי הזה מוכיח לנו לא פעם שאין מי שיעשה עמנו צדק. שיימינג, בהיעדרה של ועדת שחרורים לקורבנות, הוא כמעט אפשרות התגובה היחידה. הקול זה מה שנותר לנו, ונמשיך להשמיע אותו עד בוא השינוי.

נגה כהן היא פעילה פמיניסטית ובעלת תואר שני בהיסטוריה מגדרית